השיבה שופטינו כבראשונה

א. תקומתה של מדינת ישראל, העמידה בפני ראשי הציבור דאז, לפני 64 שנים, אתגרים אדירים: הקמת צבא מסודר, כלכלה נכונה, מערכת חינוכית אשר תתן מענה לכל גווני הציבור וכו'. מערכת נוספת אשר היתה חובה להקימה היא מערכת משפטית.
גם בני נח, אשר יש להם רק מצוות לא תעשה, הואיל ואין הם מחוייבים לבנות, בעשיה, אלא למנוע נזקים, בשב ואל תעשה, גם להם יש מצוה אחת שהיא מצוות עשה: להקים בתי דין ולדון, ע"פ אותם שישה הלאוין עליהם הם מצווים.
אכן, השכילו בוני המדינה להקים מערכות לתפארת:
הצבא הישראלי הוא מהמתקדמים בעולם, אולי המתקדם ביותר.
הכלכלה הישראלית הוכיחה שהיא יציבה הרבה יותר מכלכלת מדינות גדולות אחרות.
אולם, במערכת המשפט, לא היתה עצמאות אמיתית.
היא נגררה אחר מערכות זרות, ואת פירותיה הננו אוכלים כיום.

ב. נקודה ראשונה: האבחנה בין טוב ורע
תורת ישראל מציבה לפני העם והאדם גבולות ברורים, והגדרות ברורות של טוב ורע. רמ"ח מצוות עשה הם ציוני דרך לפעולות חיוביות. שס"ה מצוות לא תעשה, הם גבולות למעשים שליליים.
חכמי ישראל הוסיפו עוד כהנה וכהנה הגדרות ברורות לאבחנה בין טוב ורע.

הגדרות ברורות מהו טוב ומהו רע, הנם בסיס למערכת מחנכת. שהרי החינוך – להבדיל מהלמידה וההתחכמות – מבוסס על ארבע שלבים:
1. הידיעה שיש בעולם טוב ורע.
2. ההגדרה, מהו טוב ומהו רע, וסימון של עולם המעשה לפי הגדרה זו. (כדוגמא: חסד הוא מעשה טוב, חסד עם אויבים הוא מעשה רע: המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר אל רחמנים).
3. הכוונת הרצון, לרצות להיות טוב, להועיל לעולם, ובאותה מידה, לרצות לברוח מלהיות רע. בירור הרצון קודם למעשה, והוא שלב מרכזי ועיקרי בחינוך.
4. המסקנה – למעשה: סור מרע ועשה טוב.

ג. ההשלכות המעשיות
חשיבה זו, מביאה אותנו לבנות את כל חיינו סביב ציר הטוב, וההמנעות מרע. כל זאת, לאור הגדרות של מהו טוב ומהו רע. למשל:
כאשר אנו מביאים ילדים לעולם, מה שאיפתנו:
האם אנו שואפים שיהיה להם טוב.
או אולי אנו שואפים שהם יעשו טוב.
אם שאיפתנו היא שיהיה להם טוב, גם אם נמעל בכספים או נגנוב, כדי שיהיה להם טוב, הנה הצבנו מטרה, הטוב לילדים, הגדרנו אותה כמטרה טובה, ואנו פועלים לקידומה.
אולם אם הננו רוצים שהם יעשו טוב, ודאי לא נרע לאחרים, שהרי זוהי הדרישה מילדינו, להועיל ולא להזיק.
מי יוצב כמטרה לחיקוי ולסימון דרך:
האם שחקני ספורט או שחקני במה, הדואגים לבידור והנאה להמון, אך בפועל, אין להם כל שאיפה להיות טובים יותר (מלבד, במגרש או על הבמה, שאין בכך תועלת לעולם), או שמא אנשי רוח, גומלי חסדים, אנשי תורה, אנשי אהבה, הם הדמויות לחיקוי, משום שהם משפיעים טוב על אחרים.

ד. טוב ורע במערכת המשפט
לאחרונה התפרסמה חוות דעת של היועץ המשפטי, בדבר אדם אשר פירסם באתר האינטרנט שלו סיסמא: 'מוות למתנחלים'. היועץ המשפטי קבע שאין בכך עבירה על החוק, שהרי אין לאתר זה השפעה על אחרים.
אותו "חילוק" שמענו בעבר, כאשר התפרסם ספרו של רב בישראל, אשר ממנו עולה כי בתנאים מסויימים מותר לפגוע בגוי.
כאשר ביקשו להעמיד את אותו רב לדין, נטענה טענה שגם פרופסורים מסויימים קוראים לפגוע באנשי ימין.
הדחיה המשפטית המלומדת היתה:
לרב יש ציבור מעריצים, ודבריו נשמעים. על כן יש בדבריו הסתה לפגיעה בגויים. אולם, פרופסורים, אין כל סכנה
שמישהו יקום ויתרגם למעשה את קריאותיהם.
מה עומד ביסודה של תיאוריה מעוותת זו?
הכל מתבסס על כך, שאין טוב באמת, ורע באמת. הכל נבחן ע"פ "מבחן התוצאה".
שני אנשים העושים פעולה זהה לחלוטין, האחד ייענש, כי במבחן התוצאה, מעשהו או דיבורו גרמו לרע. והשני לא
יבוא על עונשו, מפני שלמעשה שלו אין כל תוצאה.
דרך שקרית זו, נסמכת על כך שאין לנו כל לגיטימציה להגדיר מעשה כ"טוב" או "רע".
לכן הקריטריון היחיד הוא: כמה נזק יגרם על ידו לאחרים. נזק לאחרים – מוגדר כרע.
אנו, הנאמנים להדרכתה של תורה, יודעים להגדיר מאות פעולות או דיבורים ואפילו הרהורים, כ"הרהורי עבירה".
ודאי שיש טוב אמיתי בעולם ללא קשר למבחן התוצאה . אילו היה העולם מתנהל לפי "מבחן התוצאה", הגלות הארוכה של עם ישראל היא כשלון חרוץ של הקב"ה. וכמובן, השואה הנוראית היא עוד כשלון צורב להנהגה האלוקית בעולם...

כל זאת, כמובן, כאשר אין הגדרות מוחלטות של טוב ורע. דרכה של תורה, כאמור, להגדיר בבירור את הטוב ואת הרע, ולחזק את הרצון והמעשה לדבוק בטוב ולסור מרע.
אין כל פלא שמערכת החינוך, בעיקר הממלכתית, מתמודדת עם קשיים רבים כאלימות, אלכוהול, סמים, פגיעה בגוף ונפש, ברכוש וכד'.
הורים ומורים שאין ביכולתם להציב שאיפות ברורות בפני בניהם ותלמידיהם, אינם יכולים לצפות לחינוך ערכי, והתוצאה רק תחמיר ותלך.

ה. במישור המדיני והמעשי

כנסת ישראל עומדת נכנעת בבושה בפני מערכת המשפט. כמה מלחמות צריך לנהל על הדבר האלמנטרי והפשוט, שרק כנסת ישראל יכולה לחוקק חוקים, ולא בית משפט.
כמה עיוות יש בכך, שבית המשפט, ביהירות ובהתנשאות, עומד מעל הרשות המחוקקת, שהיא הרשות הנבחרת, והוא מורה לכנסת איזה חוק חוקי ואיזה לא.
הרי דוקא אלה אשר רוממות הדמוקרטיה בפיהם, היו צריכים להזדעק על מצב זה:
הכיצד ייתכן שרשות ממונה שמה עצמה מעל רשות נבחרת?
כל זאת היא תוצאה של העיוות הראשון: אין סימון של טוב ורע.
לכן כנסת נבחרת אינה רשאית להחליט שדבר מה הוא רע ואין לעשותו. כדוגמת הרס יישובים.

המערכת המשפטית אוסרת על הכנסת להחליט שפינוי והרס יישוב הם "רע". שהרי הכל תלוי במבחן התוצאה: אם הגויים ילחצו, הריסת יישוב יהפוך להיות דבר "טוב", כדי לרצותם.
זוהי רק דוגמא אחת לעיוות והסתירה הפנימיים הקיימים במערכות המתיימרות להציג את החוק.
על כן, הננו חייבים להתפלל ולהדגיש את מילות הברכה שבתפילת עמידה:
השיבה שופטינו ומנהיגנו, כבראשונה. כדוגמת דוד המלך, אשר היה עושה "משפט וצדקה".

כך נזכה לתואר הגבוה אשר יקרא לנו: עיר הצדק, קריה נאמנה!