מבית המדרש

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע ומועדי השנה.

* הקדמת הרמב"ן לספר דברים. * משמעות סדר הצעידה והחנייה של עמ"י. * החנייה סביב המשכן מראה על חשיבותו של בחיי האומה. * מעלת הלויים בפדיון בכורות. * קדושת מחנה ישראל והמשכן גם בדרך. * הזהרת הכהנים על הכניסה לקודש.

כל אדם מישראל הוא חלק מהכלל, אדם שמנסה להוציא עצמו מן הכלל, הגדרתו ההלכתית היא "פורש מדרכי ציבור" והגדרתו הרוחנית היא מות. תנאי בקבלת התורה הוא האחדות – "כאיש אחד בלב אחד". כדי שהתורה תופיע בצורה נכונה חייב להיות כלל וללא כלל אין תורה. המשמעות של חיבור לכלל הוא לחשוב להיטיב עם הזולת. החיבור לכלל לא רק שלא פוגם באישיות ובייחודיותו של האדם אלא הוא הוא הגורם לכך שהאם יעמוד על אופיו ומהותו. הצמיחה בתוך הכלל מביאה את האדם לצמוח בצורה ישרה.

ספר במדבר הוא ספר הדרך והפרשה אנחנו רואים את ההתארגנות ליציאה. מהי מטרת ההתפקדות ומדוע ללוים יש התפקדות נפרדת? מה כל אחת מהתנועות באה לבטא ומהי מטרת הסדר בהליכה? בבירור זה עוסק השיעור תוך קישור עמוק לדורנו החי בימי הגאולה.

* על גדלותו של רשב"י והקשר אל תורת הנסתר והחילוק בין קודש לחול. * "לא תגורו" הרב מקשר בין דברי אור החיים בפרשה הקודמת שאותם הביא הרצי"ה במכתבו "לא תגורו". * ישנם שני חלקים בפרשה החלק הראשון קללות וברכות והחלק השני עוסק בפרטי הדינים של היחיד בעמ"י אל הכהנים והמקדש ע"י הקדשות. * הברכות והכללות שוזרות בתוכן נבואות על חורבן וגלות בית ראשון בעיקר וגם של בית שני, אך גם נבואות נחמה לקראת הבית השלישי.

קומתו של האדם זקופה משום שנפשו שואפת למקורה – חלק אלו-ה ממעל. חובתו של האדם להשתמש בכוח של הזקיפות קומה להתקרבות אל ה' ולא ח"ו לנצל כוח זה לרעה ולמלא את תאוותיו ורצונותיו השליליים. על האדם לדעת שכשם שחובתו להיות עניו, כך חובתו להיות גאוותן בדרכי ה' – "ויגבה לבו בדרכי ה'". כדי להגיע לזקיפות קומה חיובית חייב האדם להיות מודע לכוחותיו ולהוציאם אל הפועל מתוך תחושת שליחות. כאשר אדם מאמין בכוחותיו יש סכנה גדולה שמרוב דבקות במטרה הוא יתקדם בכל מחיר גם אם בדרך נרמסים אנשים. חוסר כבוד לזולת היא עדות לאדם על כך שהוא מנצל את הכוח של זקיפות קומה בצורה לא נכונה ולא ראויה ועליו לחשב את דרכו מחדש.

מהו השלום? האם הוא מיגור המריבה והפסקת המלחמה או שמא דבר גדול מזה? לכאורה חשבנו שהשלום בא לתאר מצב של עצירת התקוטטות או יצירת הסכמה בין הניצים. מתוך המקורות אנחנו רואים שה"שלום" הוא המציאות השלמה והמתוקנת. מצב של שלמות.

יראת העונש היא המקום הכי בסיסי של חיבור הגוף והרוח. זהו פחד הרוח מפני עונש הגוף. לכן הקללות ויראת העונש מגיעות בסיכום לספר הקדושה. זהו חזרה למקום הכי יסודי של הגוף הישראלי הקדוש.

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע ומועדי השנה.

מצוות השמיטה באה להשריש בנו את מידת האמונה והבטחון. התנהגות הבורא עם הבוטח הוא לפי ערך הבטחון של האדם. בטחון אינה סתירה לעשייה. במצוות השמיטה נצטונו לעבוד שש שנים ולשבות רק בשנה השביעית. אולם חובתו של האדם לדעת ששנות העשייה יונקות מהשנה השביעית ולא השנה השביעית יונקות מששת שנות העשייה. החקלאיים הם בעלי אמנה וכשם שבזכותם יורד שפע של גשמים לעולם כך בכח בטחונם הם מורידים שפע של רוח ביטחון לעולם וכדי לזכות ולקבל התעוררות מרוח זו חובתנו לתמוך ולעודד את אותם חקלאיים ששובתים ממלאכה בשנת השמיטה. לאחר שבע שנות שמיטה בהם התמלאנו באמונה ובטחון באה שנת היובל. שנה בה האדם מובל אל השורש שלו, שנה בה האדם מסיר מעליו את כל הקליפות והלכלוכים שהצטברו במהלך השנים. החזרה אל השורש אינה רק במובן הרוחני אלא גם במובן הפיזי, האדם חוזר אל מקומו הראוי בארץ "ושבתם איש אל אחוזתו" ומתוך המקום הפיזי הראוי לו הוא מברר את השורש הרוחני שלו. ברור זה יכול להיעשות אך ורק בארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.

כל המועדים תחומים בזמן לא מפני שאז היה המאורע וכזכר למאורע אנו חוגגים, אלא משום שהזמן הוא חלק מהותי בעצמיותו של המועד. לא רק במועדים הזמן מרכיב מהותי, אלא בכל המצוות כולן ואינה דומה מצווה בזמנה למצווה שאינה בזמנה. כל רגע ורגע בחיינו קובע את מהותנו, אם אנו מנצלים את הזמן לדברים חיוביים מהותנו חיובית ואם ח"ו לדברים שלילים אנו קובעים לעצמנו מהות שלילית. משום כך חובתנו לנצל את הזמן עד תום ובטוב וכשם שהקפידה התורה על השכיר שלא יבטל את זמנו של בעה"ב, כך עלינו לדעת שאנו שכיריו של הבורא ועלינו לא לבטל את הזמן שנתן בידינו. חייו של אדם מחולקים לתקופות ועלינו להיזהר לא לפספס אף תקופה. פעמים רבות אדם שנמצא בתקופה אחת חולם על תקופה אחרת וכל התקופה בה הוא חי הולכת לאיבוד. הגורם העיקרי של חוסר ניצול הזמן בצורה נכונה היא ההתעסקות עם מה שחושבים עלינו ועם מה שיגידו עלינו ועם איך שנצטייר בעיני החברה. עלינו להיות איש ולפעול בהתאם למה שאנחנו מאמינים בו.

מצוות העומר היא לספוק "שבע שבתות תמימות". אלו ימים של חיזוק התמימות, של התרגשות ממתן תורה המתקרב, "תורת ה' תמימה". התורה נותנת חיים, מחייה את החכמה. תם הוא אחד שלוקח ללב את החכמה וחי אותה.

המעשה הוא מעיקרי התורה. מחשבות ורעיונות שנשארות בגדר מחשבה אין להם כל משמעות. המהלך צריך להיות מהלך אחד של מחשבה וביטוי מעשי. אנו נמצאים בעולם של עשייה – "אשר ברא אלוקים לעשות" וללא ביטוי מעשי אין כל משמעות לכל הרעיונות והמחשבות. מעלת המעשה הוא דוקא באופן של הרגל. ההרגל מביא לקליטה בנפש וללא הרגל אי אפשר להתקדם. לאחר בניית המסגרת של ההרגל עלינו לדאוג שלא להשאר במדרגת ה"מלומדה" אלא ליצור התחדשות יום יומית, התחדשות פנימית שגבולות הגיזרה שלה הם ההרגלים.

המצורע מביא לקרבן שתי ציפורים כדי להורות שפטפוט ללא תועלת יביא את האדם לדבר דברים אסורים. על אף שבפטפוט כשלעצמו אין איסור מכל מקום על האדם לדעת שכאשר הוא מדבר דיבור סתמי בהכרח שיבוא גם לדבר דברים אסורים. מעלתו של האדם על פני שאר בעה"ח הוא ב"רוח ממללא", בכוח הדיבור. כוח הדיבור הוא כוח אלוקי שניתן לאדם בשעת היצירה ומשום כך כוחו של הדיבור גדול מאד. משום שכוח זה הוא כוח אלוקי וכיון שכך חובתו של האדם לשמור על דיבור טהור ולא להוציא דבר מגונה מפיו - ככל שהאדם יקפיד על דיבור טהור כך מעלתו תהיה גדולה יותר. הדיבור, מתוקף היותו כוח אלוקי, יש לו השפעה גדולה, לטוב ולמוטב. משום כך כל החלומות הולכים אחר הפה וכל אמירה ואמירה של האדם יש בה משמעות וביטוי ממשי במציאות. משום כך עלינו להיזהר שלא להיכשל בדיבורנו, וככל שנרבה לדבר טוב על עצמנו, על זולתנו, על נשותינו, על ילדינו, על שכנינו וכו' - כך נראה שהמציאות והסביבה טובים אלינו.

* דברי חיזוק על המצב הביטחוני וקישורם לפרשת החודש וקרבן פסח. * ההבדלים בין טומאה, קדושה ומאכלות אסורים. * האיסור לגעת בנבלה והזהירות מטומאה. * ההבדל בין טומאת נידה לטומאה שאוסרת על היולדת להגיע למקדש. * מנהגי הטהרה והטומאה בזמן הזה במנהגי חסידות. * הערך של שמירת הטהרה האישית גם ליחיד בישראל מפני מעלת נשמתו.

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע ומועדי השנה.