מבית המדרש

קומתו של האדם זקופה משום שנפשו שואפת למקורה – חלק אלו-ה ממעל. חובתו של האדם להשתמש בכוח של הזקיפות קומה להתקרבות אל ה' ולא ח"ו לנצל כוח זה לרעה ולמלא את תאוותיו ורצונותיו השליליים. על האדם לדעת שכשם שחובתו להיות עניו, כך חובתו להיות גאוותן בדרכי ה' – "ויגבה לבו בדרכי ה'". כדי להגיע לזקיפות קומה חיובית חייב האדם להיות מודע לכוחותיו ולהוציאם אל הפועל מתוך תחושת שליחות. כאשר אדם מאמין בכוחותיו יש סכנה גדולה שמרוב דבקות במטרה הוא יתקדם בכל מחיר גם אם בדרך נרמסים אנשים. חוסר כבוד לזולת היא עדות לאדם על כך שהוא מנצל את הכוח של זקיפות קומה בצורה לא נכונה ולא ראויה ועליו לחשב את דרכו מחדש.

מצוות השמיטה באה להשריש בנו את מידת האמונה והבטחון. התנהגות הבורא עם הבוטח הוא לפי ערך הבטחון של האדם. בטחון אינה סתירה לעשייה. במצוות השמיטה נצטונו לעבוד שש שנים ולשבות רק בשנה השביעית. אולם חובתו של האדם לדעת ששנות העשייה יונקות מהשנה השביעית ולא השנה השביעית יונקות מששת שנות העשייה. החקלאיים הם בעלי אמנה וכשם שבזכותם יורד שפע של גשמים לעולם כך בכח בטחונם הם מורידים שפע של רוח ביטחון לעולם וכדי לזכות ולקבל התעוררות מרוח זו חובתנו לתמוך ולעודד את אותם חקלאיים ששובתים ממלאכה בשנת השמיטה. לאחר שבע שנות שמיטה בהם התמלאנו באמונה ובטחון באה שנת היובל. שנה בה האדם מובל אל השורש שלו, שנה בה האדם מסיר מעליו את כל הקליפות והלכלוכים שהצטברו במהלך השנים. החזרה אל השורש אינה רק במובן הרוחני אלא גם במובן הפיזי, האדם חוזר אל מקומו הראוי בארץ "ושבתם איש אל אחוזתו" ומתוך המקום הפיזי הראוי לו הוא מברר את השורש הרוחני שלו. ברור זה יכול להיעשות אך ורק בארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.

כל המועדים תחומים בזמן לא מפני שאז היה המאורע וכזכר למאורע אנו חוגגים, אלא משום שהזמן הוא חלק מהותי בעצמיותו של המועד. לא רק במועדים הזמן מרכיב מהותי, אלא בכל המצוות כולן ואינה דומה מצווה בזמנה למצווה שאינה בזמנה. כל רגע ורגע בחיינו קובע את מהותנו, אם אנו מנצלים את הזמן לדברים חיוביים מהותנו חיובית ואם ח"ו לדברים שלילים אנו קובעים לעצמנו מהות שלילית. משום כך חובתנו לנצל את הזמן עד תום ובטוב וכשם שהקפידה התורה על השכיר שלא יבטל את זמנו של בעה"ב, כך עלינו לדעת שאנו שכיריו של הבורא ועלינו לא לבטל את הזמן שנתן בידינו. חייו של אדם מחולקים לתקופות ועלינו להיזהר לא לפספס אף תקופה. פעמים רבות אדם שנמצא בתקופה אחת חולם על תקופה אחרת וכל התקופה בה הוא חי הולכת לאיבוד. הגורם העיקרי של חוסר ניצול הזמן בצורה נכונה היא ההתעסקות עם מה שחושבים עלינו ועם מה שיגידו עלינו ועם איך שנצטייר בעיני החברה. עלינו להיות איש ולפעול בהתאם למה שאנחנו מאמינים בו.

המעשה הוא מעיקרי התורה. מחשבות ורעיונות שנשארות בגדר מחשבה אין להם כל משמעות. המהלך צריך להיות מהלך אחד של מחשבה וביטוי מעשי. אנו נמצאים בעולם של עשייה – "אשר ברא אלוקים לעשות" וללא ביטוי מעשי אין כל משמעות לכל הרעיונות והמחשבות. מעלת המעשה הוא דוקא באופן של הרגל. ההרגל מביא לקליטה בנפש וללא הרגל אי אפשר להתקדם. לאחר בניית המסגרת של ההרגל עלינו לדאוג שלא להשאר במדרגת ה"מלומדה" אלא ליצור התחדשות יום יומית, התחדשות פנימית שגבולות הגיזרה שלה הם ההרגלים.

המצורע מביא לקרבן שתי ציפורים כדי להורות שפטפוט ללא תועלת יביא את האדם לדבר דברים אסורים. על אף שבפטפוט כשלעצמו אין איסור מכל מקום על האדם לדעת שכאשר הוא מדבר דיבור סתמי בהכרח שיבוא גם לדבר דברים אסורים. מעלתו של האדם על פני שאר בעה"ח הוא ב"רוח ממללא", בכוח הדיבור. כוח הדיבור הוא כוח אלוקי שניתן לאדם בשעת היצירה ומשום כך כוחו של הדיבור גדול מאד. משום שכוח זה הוא כוח אלוקי וכיון שכך חובתו של האדם לשמור על דיבור טהור ולא להוציא דבר מגונה מפיו - ככל שהאדם יקפיד על דיבור טהור כך מעלתו תהיה גדולה יותר. הדיבור, מתוקף היותו כוח אלוקי, יש לו השפעה גדולה, לטוב ולמוטב. משום כך כל החלומות הולכים אחר הפה וכל אמירה ואמירה של האדם יש בה משמעות וביטוי ממשי במציאות. משום כך עלינו להיזהר שלא להיכשל בדיבורנו, וככל שנרבה לדבר טוב על עצמנו, על זולתנו, על נשותינו, על ילדינו, על שכנינו וכו' - כך נראה שהמציאות והסביבה טובים אלינו.

מסופר על ר' חיים שהוא סיים את כל התורה כל שנה. מה קרה השנה בדרך פלא? מה עשה כאשר נפטרו קרובי משפחתו? זה יכול ללמדנו מה צריך להטריד אותנו בחיים. זה מסביר גם מדוע ר' חיים התנהל כך במהלך ימי הקורונה ואיך כל דקה נוצלה על ידו. מה המידות המופלאות שעלינו ללמוד ממנו? כיצד הרב התייחס לילדים? כיצד הרב התייחס לעלייה לארץ ולנח"ל החרדי?

טהרה אמתית היא טהרה שמתחילה מהפנים ומתבטאת בחוץ. מציאות של "טהרה" חיצונית וטומאה פנימית לא רק שאין ל"טהרה" החיצונית כל משמעות אלא היא יותר גרועה מטמא גמור. פעמים רבות האדם לא מודע לסתירה בין הפנים לחוץ וגם אם בתחום מסוים המודעות קיימת, יתכן שבתחום אחר היא נעדרת. טבע האדם לא להיות מודע לנגעי עצמו אבל בהחלט להיות מודע ל"נגעי" חברו, אך על האדם לדעת שכל מום שהוא מוצא בזולתו קיים גם אצלו, שהרי "כל הפוסל במומו פוסל". ככל שאנו מרבים לראות מום אצל זולתנו עלינו לדעת שגם אצלנו גדולה הסתירה בין הפנים לחוץ. הקושי של האדם לראות את נגעי עצמו נובע מכך "שאדם קרוב אצל עצמו וככל שהקרבה גדולה כך גדול גם הלימוד זכות על עצמנו. הקרבה של האדם אל עצמו נובעת מכך שהאדם הוא יצור אנוכי. האנוכיות הינה תכונה טבעית ואין שום ציפייה מהאדם לבטל אותה ולגרש אותה, כל הציפייה מהאדם הוא להשתמש באנוכיות הזו לדברים חיובים ולהתעלות בעבודת ה'. כאשר האדם משתמש באנוכיות בצורה נכונה הוא מתעסק עם עצמו, הוא מתעסק ביחס שבינו לבין הבורא וכלל לא מתעסק עם זולתו כמו שמצינו אצל גדולי האומה משה ואהרן שתמיד בחנו את הדברים בינם לבין הבורא גם כשבקלות ניתן היה לתלות את הקלקלה באחרים.

מעלתו של האדם נקבעת לפי עמלו ולא לפי כישרונו. אין לנו יכולת לבחור האם לעמול או לא לעמול, כל בחירתנו היא במה לעמול, האם לעמול בדברים טובים או לעמול בדברים לא טובים. מטרת העמל היא להביא את האדם להתחבר אל הדבר עליו הוא עמל, ללא עמל לא יכולה להיות התחברות! המעכב הראשי של העמל הוא ההתמקדות בהצלחה ולא בעשייה. התביעה של ריבונו של עולם מאתנו היא לא להצליח אלא לעשות!

עמלק זה "מקרה", אין לנו היום אפשרות למחות עמלק בשר ודם, עלינו להתבונן בנקודה העמלקית ולראות איפה אנחנו נגועים בה ולעקור אותה מחיינו. נדע שאין מקרה והכל בהשגחה, נדע שאנו משתדלים ולא פועלים, נדע שהבחינה אם אנו משתדלים או פועלים היא במצב רוחנו, אם אנו מתייאשים, כועסים, עצובים, סימן שיש עבודה, אם אנו שלווים, רגועים, שמחים ומודים סימן שאנחנו בכיוון הנכון.

השבת הוא יום של אמונה, יום בו אנו מפנימים את ההכרה שיש מנהיג אחד לבירה. ההכרה הזו תביא אותנו להיות בעמדה של נשלטים ולא שולטים. כדי להפנים את ההכרה הזו עלינו לנצל את השבת בצורה נכונה, לא לראות בשבת כאמצעי לאגירת כוחות פיזים להמשך השבוע, אלא יום בו אנו יוצקים תוכן רוחני שילווה אותנו בששת ימי המעשה ויעזור לנו לראות את המציאות במבט נכון ואמתי. הרגשת השליטה מסוכנת גם בין האדם לזולתו. חובתו של האדם לא להיות בעמדת שליטה אלא בעמדת שליחות.. פעמים שנדרש מהאדם לתת פקודות והוראות לזולת אך אסור שנתינת הפקודות וההוראות תבוא מתוך הרגשת עליונות אלא מתוך הרגשת ייעוד. כדי לא להיכשל בהרגשת שליטה עלינו להזכיר לעצמנו מאין באנו, להסתכל אחורה ולהבין שכשם שאנו לא רצינו שישלטו עלינו, כך בדיוק אנו לא נשלוט על אחרים.

עיקר חטאם של ישראל בעגל לא היה עצם עשיית העגל אלא הריקודים והמחולות שביטאו את השמחה הפנימית שליוותה את החוטאים בשעת החטא. גם בימי מרדכי ואסתר עיקר העוון היה לא שאכלו מסעודתו של אותו רשע אלא שנהנו מסעודתו של אותו רשע. רחמנא ליבא בעי והכל הולך בתר הלב! אהרן, על אף שכביכול היה שותף לעשיית העגל, כיון שכל כוונתו היתה לשם שמים אינו נענש על עצם חטא העגל, כל הסיבה לעונש של אהרן היה מחמת החילול ה' שבא על ידו. אהרן ידע והכיר את חומרת המעשה אך מסר את נפשו למען כלל ישראל כדי שלא יחטאו בחטא חמור יותר וח"ו לא תהיה להם תשובה. אם ח"ו אדם עובר עבירה צריך להיזהר ולא לשמוח בעבירה, בחרטה ובבושה יש תשובה גדולה וללא הם לא תהיה כפרה. מכך שעיקר ההתבוננות של הבורא היא על הפנימיות יכולים אנו ללמוד גם לגבי עשיית מצווה עד כמה נדרש מאתנו לחזק את השמחה הפנימית בעשיית המצוה ולא לעשות את המצוות כמעשה קוף בעלמא וכמצות אנשים מלומדה...

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע ומועדי השנה.

בגדי כהן גדול מבטאים עד כמה התורה לא רק שלא מתנגדת ליופי אלא גם רואה בו מעלה . יופי חיצוני פעמים רבות הוא ביטוי ליופי הפנימי. כל זמן שהאדם משתמש ביופי לתועלת, היופי הוא חיובי אך כאשר האדם מתחיל להתעסק בערכו החיצוני של היופי הרי שהחטיא את המטרה ועל כך אמר שלמה "שקר החן והבל היופי"! התרגשות והתפעלות מיופי הוא דבר טבעי ומכך שהתורה מתפעלת מיופי אנו למדים שהתורה והטבע אינם דברים סותרים אלא משלימים, התורה לא באה לומר לנו להילחם בטבעיות אלא באה לומר לנו כיצד לנתב את הטבעיות בצורה נכונה. ההתנזרות כהוראה כללית היא שלילית, לעומת ההנאה במינון נכון שהיא חיובית. כל אחד והטבעיות שלו, לא לכולנו יש אותו טבע והעיקר להיזהר מסתירות שבין העולם הפנימי לעלום החיצוני. אסור לאדם להרגיש שהוא כל היום במאבק לשבור את הטבע האנושי שלו, הרגשת שבירת הטבעיות מביאה את האדם לעצבות וגורמת לכך שעבודת ה' לא תהיה מתוך שמחה וכפי שכותב הרמב"ם ההשלכות קשות מאד ש"כל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו".

מהם המקרים שמברכים ברכת הגומל? הולכי מדבריות זה דווקא הם או שיש עוד כמותם? מה המקור ל-72 דקות? ספרדים שמברכים גם על נסיעות - כל כמה זמן מברכים? מה הגדרת חולה? אחרי כמה זמן נחשב חולה? שיעורו של הרב מרדכי וולנוב על ברכת הגומל.

סוד המשכן הוא המשכת הקדושה וההתרוממות ממעמד הר סיני לחיי היומיום. המעמד הנשגב ביותר היה מעמד הר סיני, מעמד שמחמת רוב קדושתו אי אפשר היה להתמיד בו. השכינה הצטמצמה למשכן. במשך ארבעים שנה הלכו ישראל מסביב למשכן. הם לא נצרכו לעמול לפרנסתם ולנחול את הארץ והיו יונקים מהמשכן יום יום. התחילה תקופה חדשה שבה נחלו בנ"י ישראל את הארץ וכל שבט הלך למקומו. המפגש עם המשכן החיצוני הלך והתמעט – "שלוש פעמים בשנה" ולא יותר. אמנם מבחינה חיצונית הדבר היה נראה כירידה, אבל ככל שהחיצוניות הלכה והתרחקה נדרשה מהאדם התקרבות פנימית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" זו תכלית המשכן!! ומאז ועד היום אנו מוכרחים לעמול ולחזק את המשכן הפנימי של כל אחד ואחד. כדי להיות משכן שראוי להכניס בו את התורה עלינו לדבוק במידת דרך ארץ, לתקן את מדותנו כדי להיות ראויים להופיע את אור התורה . זאת נעשה על ידי התכונה העל טבעית שלנו והיא הקדמת נעשה לנשמע. אולם לא נסתפק בהכנת משכן ראוי לתורה אלא גם נכניס את התורה אל תוכנו, נכניס את התורה למרכז חיינו וכך יתקיים בנו "בלבבי משכן אבנה"!

מצוות שבין אדם לחברו ניתנו מסיני! המצווה הראשונה בה נצטוונו היא מצוות עבד עברי. המציאות של אדון ועבד היא המציאות הקיצונית ביותר של יחס תלותי. תורתנו הקדושה אומרת "הקונה עבד כקונה אדון" משום שהיחס אל העבד צריך להיות יחס מאד מיוחד ומתחשב. וכל זאת כדי להשריש אצל האדם את תחושת השליחות ולעקור את תחושת העליונות וההתנשאות. כשם ש"רחמנא ליבא בעי" במצוות שבין אדם למקום, כך ואולי יותר "רחמנא ליבא בעי" במצוות שבין אדם לחברו. כל הסתכלות מזלזלת על הזולת פסולה מיסודה, אפילו כאשר המעשה החיצוני הוא טוב כגון נתינת צדקה, אם התחושה הפנימית היא תחושת עליונות מתנשאת הרי שנתינת הצדקה פגומה. כולנו בניו של מקום ובעיני המקום כולנו חשובים ומיוחדים, אלא שלכל אחד מאתנו יש שליחות וכדי שנעשה את השליחות בצורה טובה עלינו להתבונן היטב על נפשו של כל יהודי ולהבין שכל נפש היא עולם מלא. החובה לעזור ליהודי באה כאשר היהודי עוזר לעצמו, אך אם התנהלותו של האדם נצלנית ורשלנית אין כל חובה לשתף עמו פעולה.