מבית המדרש

בימים אלו האדם חייב לעבוד בשני מישורים. 1. בעצם הרצון להתקדם ולהיות במקום טוב יותר. 2. בהגדרה ברורה במה ואיך הוא מתקדם. אל לאדם לנסות להתקדם בכל התחומים בבת אחת, אך מאידך אסור לו לאדם להשאר בינוני ולהסתפק במקום שבו הוא נמצא. שילוב של רצון להיות במקום טוב יותר יחד עם התקדמות איטית ובטוחה תביא את האדם לכבוש הרים גבוהים.

ביום מותו, משה רבינו קורא לכל עם ישראל להתאסף ומשמיע בפניהם שירה. מדוע? מה החשיבות של השירה הזאת ומה טמון בה?

הקב"ה הוא א-ל מלא רחמים שברא את עולמו כדי להיטיב לבריאות. הטבה זו אינה נגמרת ובכל רגע ורגע שפע של טוב יורד לעולם. חובתנו להתבונן ולחוות את הטוב ולא להתרגל אליו ולקבל אותו כברור מאליו. חטא גדול לתפוס את ריבונו של עולם כבורא שמתנכל לבריאותיו. ההשקפה של האדם על העולם נובעת מאיך שהוא רואה את העולם. ככל שנראה את הטוב נסגל לעצמנו יכולת לפרש את המציאות בצורה נכונה ובמקום להיות קנטרנים ושליליים ביחס למאורעות החיים נפתח יכולת חזקה לתת אמון במציאות ולהבין שהקב"ה מפגיש אותנו עם דברים טובים ומבורכים.

למה ה' צריך לשוב הרי רק עמ"י גלה? האם ה' גולה איתנו? זה דבר טוב או רע?

הרמב"ן בפרשה אומר שישנה מצוות תשובה. כיצד עושים תשובה? אומרת התורה - "בפיך ובלבבך לעשותו". כלומר עיקר מהפכת התשובה היא בפה, בדיבור. הדיבור חושף את הנשמה. לפה יש כוח לעורר את הלב.

ראינו שיש ארבע מידות באדם, 1. עיוורון מוחלט בו האדם הולך בדרך עקומה ובטוח שהוא בדרך ישרה. או מפני ההרגל או מפני שיש לו אידיאולוגיה שמנחה אותו 2. עיוורון חלקי ,בו האדם הולך בדרך עקומה ומודע לכך שהוא בדרך עקומה. ולא משנה את דרכו משום שהוא משלה את עצמו שיוכל לאחוז בשני הקצוות גם יחד ולצאת ידי חובת כולם. 3. קיום מצוות שלא מתוך שמחה שהגורם הראשי הוא חוסר מציאת 'חיות' בעולם הדתי. 4. קיום מצוות ה' מתוך שמחה גדולה בכל מצוות התורה. שהגורם הראשי למדרגה נעלה זו היא ההכרה שתורת ה' היא מקור החיים וכל חיים אחרים אינם אלא דמיון והבלים!!

מה המעבר מהאוהל לבניין האבן גורם לעם? למה מיד כשנכנסים לארץ בונים שנאמר "מבני אבן"? מנגד, מה התייחדה רשתנו בביטוי ארור? מה משותף ל"ארור" של אדם, קין, ולארור שבפרשתנו?

הנושא של פרשתנו הוא המקרה. עולם המקרה הוא מחוץ לסדר, זהו מרחב שכוח, מרחב ללא יד מכוונת. הפרשה באה לחנך אותנו לרחבות ולהקנות לנו יכולת התמודדות עם המקרה, שנלמד להשתלט על המקרה וחלילה לא לתת לו להשתלט על אישיותינו.

ע"פ גרסאות שונות מסופר שעם ישראל בהר עיבל "אכלו וברכו" מה העניין לברך? איפה אנחנו פוגשים את העיקרון הזה במשך ההיסטוריה? ואיך זה שייך לימינו?

כולנו אהובים אצל הבורא, גם אם ל"ע אדם עושה חטאים חמורים, כל עוד הוא מכיר בבוראו וחפץ להיות קרוב אליו הרי "ידו פתוחה לקבל שבים". כדי לשוב באמת, עלינו לתת לבורא להנהיג אותנו. הנהגת הבורא עלינו משמעותה לרצות באמת להשתנות ולחיות את הפסוק "לעשות רצונך אלוקי חפצתי...". משמעותו של רצון אמיתי הוא חרטה וקבלה לעתיד. אם נשאר ברובד של החרטה מבלי להשליך על העתיד אין זה רצון אלא איחול ומהר מאד נמצא את עצמנו באותה נקודה שבה היינו לפני הווידוי. נזכה לרצות באמת קרבת אלוקים וכך נתעלה מעלה מעלה!!

איסור 'בל תשחית', כשם שחל על דברים גשמיים, ק"ו שחל על דברים רוחניים. אנו עומדים בר"ח אלול, חודש בו אנו צריכים להתאמץ ולתקן את עצמנו ליום הדין. אם נמקד את המחשבה שלנו באמת נוכל לנצל את הזמן לדברים טובים, להתגדלות ברוחניות, למעשים טובים לזולת, תרומה לקהילה וכו'. גם לאחר מיקוד המחשבה, עלינו לדעת שאם לא נקום ונעשה מעשה, אם נחכה שמישהו אחר יזיז את העגלה, במקרה הטוב התוצאה תהיה שנשאר במקום ובמקרה הפחות טוב נמצא את עצמנו כמה צעדים אחורה. התעלות בקודש אינה באחריותו של איש מלבד אדם אחד – האדם עצמו!

כל יהודי הוא בעל משמעות עצומה וביכולתו להכריע את כל העולם לכף זכות או ח"ו לכף חובה. כדי לחיות את ההבנה הזו על האדם לדעת שהמהות שלו תמיד תשאר נקייה וטהורה וכל הרע בא אליו מבחוץ ואין ביכולתו לפגום בשורש. ככל שהאדם יכיר את ערך נשמתו כך יגדל הדימוי העצמי החיובי שלו ויעזור לו לבחור בטוב, וככל שהאדם יתכחש לגודל נשמתו כך יגדל הדימוי העצמי השלילי ויגרום לו לבחור ברע. כשם שעל האדם להסתכל כך על עצמו, כן עליו להסתכל על זולתו. כאשר נסתכל על שורש נשמתו של הזולת ונראה את הטוב שבו נעזור לו להכיר בערך נשמתו, ונעזור לו לבחור בטוב. מקור השמחה טמון בהכרת ערך הנשמה. הבטה על ערך הנשמה היא הבטה פנימית. במקום שהאדם ימצא "אושר" מזויף שמקורו מבחוץ הוא ימצא אושר אמתי שמקורו פנימי.

אנחנו צריכים להאיר פנים לכל הסובבים אותנו. לנשותינו, לילדינו, לתלמידינו, לשכנינו וכו'. כשתהיה לנו הארת פנים, כשנחיה מתוך שמחה גדולה, כשנפרגן ולא ניתן רק ביקורת, נוכל להשפיע הרבה יותר ולקדם את כל המציאות בעוד כמה צעדים קדימה.

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע.

פתחנו בחשיבות הגדולה להרגיש את קושי החורבן. חיבור לקושי החורבן מעיד על הקשר שלנו עם הבורא. בדורות אחרונים הלך והיטשטש הרגש וכמעט ואין אנו מרגישים שום קושי בימים אלו של בין המצרים. כדי לעורר את הרגש עלינו לרצות לחיות חיים של קדושה וטהרה, השאיפה להתעלות היא זו שתחבר אותנו לנקודה של בית המקדש את האבלות על החורבן עלינו למקד לא על העבר אלא על העתיד. ההסתכלות על העבר ושקיעה בו לא רק שלא מועילה מאומה אלא מזיקה הרבה מאד. לא רק בתחום בית המקדש אלא בכל תחומי החיים. ההבטה אל העבר טובה רק כאשר אנו עושים זאת כדי להסיק מסקנות לעתיד.

דבר תורה קצר לחיילים על פרשת השבוע.