מבית המדרש

אדם הראשון הוכנס לגן עדן ונצטווה לעבדה ולשמרה. המשמעות של 'לעבדה' היא משמעות רוחנית לשמור על הנשמה שהופקדה אצלו. נשמתו, צאצאיו ורכושו של האדם הרי הם בחזקת פקדון. את הפקדון קיבל האדם על מנת למלא את רצון ה'. כל שימוש בפיקדון שלא לדעת הבעלים הרי יש בו בחינת מעילה. כל הברואים באו לשמש את האדם ובתנאי שהאדם ישתמש בהם כדי למלא את רצון ה'. חובתנו לשמור על הפיקדונות ולהחזירם בשלמות.

אנו חיים בעולם שמדבר הרבה על מימוש עצמי. ההבנה הרווחת היום שמימוש עצמי היא תנועה מהפנים לחוץ - מציאת נקודה פנימית שבעזרתה אנו מאירים את העולם. מנח אנו למדים שהתנועה היא מהחוץ לפנים - דווקא עשייה של החובה הפשוטה שלנו כלפי משפחתנו, כלפי החברה וכלפי הבורא היא זו שתביא את האדם למימוש עצמי!

אדם הראשון הושפע מהסביבה לרעה. נח התבדל כדי לא להיות מושפע אך שכח את דורו. אברהם אבינו מחד מתנתק "לך לך" ומאידך אב המון גויים. דרך אברהם אנו למדים כיצד נכון להתנהל בחברה. השפעת החברה על עיצוב האישיות של האדם משמעותית מאד ומחובתו של האדם לבחור לעצמו חברה בריאה ומתוקנת.

יש צחוק חיובי ויש צחוק במובן של לגלוג. הצחוק החיובי מבטא את האמונה בבלתי צפוי, ביכולת לצאת ממצבי משבר, הצחוק המלגלג בא לקבע את המציאות העכשווית ולא מאפשר להתרומם. אחד מאבות האומה נקרא על שם הצחוק כדי להורות לעם ישראל שאנו מעל הטבע וההנהגה אתנו היא בלתי צפויה. כשם שצחוק שייך לאומה שלמה כך צחוק שייך גם אצל אדם פרטי. היכולת להיות אופטימי בחיים באה מכך שאדם יודע לצחוק!!

בפרשת חיי שרה אנו נפרדים משתי דמויות מרכזיות - אברהם ושרה. בפרשה זו אנו עדים למימוש ההבטחות - הבטחת הארץ והבטחת הזרע. אברהם קונה קרקע בארץ ישראל ומצווה את עבדו לחפש שידוך ליצחק. שנים רבות חלפו עד שאברהם נותן ביטוי ממשי להבטחה. העיקרון שמנחה את אברהם הוא לא לדחוק את השעה. תפקידנו להתקדם צעד אחר צעד. יש חזון אבל ההתעסקות היומיומית היא אינה בחזון אלא בפרטים הקטנים שלאט לאט בונים את הפאזל. על אף שאין לדחוק את השעה חובתנו לפקוח עין ולראות אם נפתח חלון הזדמנויות שאסור לנו לפספס. אם אדם מתלבט האם הוא דוחק את השעה או מנצל חלון הזדמנויות שיבחן את העמדה הנפשית שלו. התקדמות נכונה באה רק מתוך שלוות הנפש והרפיה ולא מתוך תחושת לחץ.

עשו הוא איש של כאן ועכשיו. לכל הדחפים והסיפוקים הוא רוצה לתת מענה באופן מידי. יעקב, לעומת זאת, מתחיל מהעקב ולאט לאט מתקדם אל השם ישראל שמבטא שררה וגדולה. נתינת מענה מידי לדחפים מביא את האדם להשלטת הרגשות על השכל והתוצאה היא רשעות. דחיית סיפוקים, שליטה על היצרים והדחפים מחנכת את האדם להשליט את השכל על הרגשות והתוצאה היא צדקות וכמאמר חז"ל "הרשעים הם ברשות לבם והצדיקים לבם ברשותם". אנו חיים בעולם שהכל כאן ועכשיו, מוטלת עלינו החובה לעמוד על המשמר ולראות שאנו בוחרים בדרכו של יעקב ולא ח"ו בדרכו של עשו.

התורה מעידה על יעקב אבינו שאהב את רחל מלאה ומשמעות הדברים שגם את לאה אהב אך את רחל אהב יותר. אצל לאה, העדפת רחל התפרשה כשנאה, הבורא "מזדהה" עם תחושת לאה ופותח את רחמה. הזדהות רגשית אין משמעותה הסכמה אלא ניסיון להבין. חובת האדם במצבים רבים (זוגיות, חינוך, סביבת מגורים וכדו') לנסות להזדהות רגשית למרות החוסר הסכמה. תחושת ההזדהות יכולה להביא את האדם להתבוננות מחודשת על המציאות. ופעמים גם כאשר האדם 'נעול' על כיוון חשיבה מסוים. התחושה שמזדהים איתו יכולה לעורר אותו לכיווני חשיבה מחודשים. רחל אמנו מזדהה רגשית עם תחושת הבושה של לאה ומוכנה לוותר אפילו על בעלה המיועד לה – יעקב אבינו. יכולת ההזדהות של רחל זיכתה אותה להתפלל על בניה ולעורר עליהם את מידת הרחמים גם במצבים קשים.

יעקב מפחד מהפחד שפחד מעשו. הפחד זו מידה טבעית שקיימת באדם, אך על האדם להזהר שלא לפחד יותר מידי. הפחד המופרז מנטרל ומדכא את כוח החיים. חובתנו להתמודד עם הפחד ולהתנהג במידה זו בצורה מאוזנת ומושכלת. בשיעור זה נעשה ברור מעמיק על מידת הפחד וננסה ללמוד גם דרכי התמודדות.

מכירת יוסף הוא אחד האירועים הקשים שהיו בתולדות עם ישראל. התורה בוחרת לתאר את השתלשלות המכירה מנקודת מבט מאד פשוטה ורגשית. יוסף מלשין על האחים, יעקב מגלה יחס מיוחד לבנו יוסף והאחים מתמלאים בקנאה שמביאה אותם לשנוא את יוסף ובסופו של דבר למכור אותו לעבד במצרים. לכל אחד מהמשתתפים בסיפור המכירה היה מניע וכוונה עמוקה, אך התורה מתעלמת מהמניעים ומספרת לנו את הסיפור מנקודת מבט מאד פשוטה של התנהלות קלוקלת בתוך המשפחה. מספור זה אנו למדים שיהיו המניעים עמוקים כמה שיהיו, בראש ובראשונה על האדם לבחון האם בשביל העקרונות הרוחניים הוא לא רומס בדרך את העומדים סביבו.

רק לאחר שכלתה הפת וסכנת מוות ריחפה על משפחת יעקב, נענה יעקב בחיוב לבקשת יהודה, ואחי יוסף שבים למצרים. פעמים רבות אנו מגיעים בחיים למצבים בהם אנו 'נדחקים לפינה', המצב של עמידה בפינה אינו נעים ואפילו מאיים אבל טומן בתוכו ישועה ואור גדול. על האדם לנסות להביא את עצמו בעולם המחשבה למצבים בהם הוא כביכול נדחק לפינה וכך הוא ינצל מעמידה במקום ותמיד יהיה במצב של התקדמות. יוסף, ידע שנתינת פתרון לחלום ללא הדרכה מעשית יש בו פגם ומשום כך הוא מייעץ לפרעה על אף שלא נתבקש לעשות זאת. גם כיום יש הרבה אנשים שיודעים לנתח את המציאות, אבל לא די בניתוח המציאות אלא עלינו לקום ולראות כיצד אנו מתקדמים. ביתו של מתתיהו דחקה את האחים לפינה וכביכול הכריחה אותם לצאת למרד, מתוך כך באה ישועה לישראל וחזרה מלכות יתר על מאתיים שנה.

יוסף שולח את האחים להביא את יעקב. לפני צאתם לדרך אומר יוסף לאחים "אל תרגזו בדרך". רש"י מביא ג' פירושים שבכל פירוש מסתתרת הנחיה מעשית ורעיונית איך ללכת בדרך בצורה נכונה וכך להגשים חלומות: 1. אל לו לאדם להתעסק עם מה שהיה. חובת האדם ליישר תמיד מבט קדימה ולנצל את מה שיש. 2. לעשות צעדים קטנים ולא לפסוע פסיעה גסה. התקדמות מדורגת מבטיחה לאדם יציבות בדרך. 3. להיות בטוחים בדרך בה אנו רוצים ללכת. השארת סימני שאלה תעורר קשיים ותמיהות ותביא אותנו להכרה מעורפלת.

בין יוסף לאחים יש מחלוקות עקרונית שמצאנו לה מקור במחלוקת ב"ה וב"ש - האם ראיית המציאות מתוך הרגש של הזולת היא שקר או אמת. להלכה נפסק כב"ה ולכן כאשר אדם לקח מקח רע מהשוק, מותר לחברו להחמיא על המקח למרות שבעינו מדובר בקנייה לא מוצלחת ומכאן קובעים ב"ה את המשפט המוסרי: "לעולם תהיה דעתו של האדם מערבת עם הבריות". מעורבות רגשית גבוהה יכולה להוות סכנה בה אדם מנסה לרצות את הסביבה. חובתו של האדם לא לפעול מתוך ריצוי אלא מתוך רצון לעשות טוב. אדם שפועל מתוך תחושת ריצוי חושב על עצמו, כל עניינו הוא למצוא חן, לעומת אדם שפועל מתוך רצון לעשות טוב שכל מחשבתו היא על הזולת. שבת שלום ומבורך!

ספר שמות פותח בשמות בני ישראל. בהמשך הפרשה התורה בוחרת להשתמש בתארים כאלו ואחרים אך לא בשמות. השם הוא מהות ובמצרים בני ישראל שכחו את המהות שלהם מחמת קושי העבודה. גם אנו בחיינו יכולים לפתח עבדות לדברים שונים וכך לשכוח את המהות והתפקיד. היכולת להיות מודע למהות ולתפקיד נעוץ במוכנות לצאת ממקום הנוחות ולהיות כל הזמן בהתקדמות. אדם יכול להעדיף להישאר במקום הנוחות גם אם הוא סובל בו ובלבד שלא להתחיל דרך חדשה ולהיות בתנועה של התקדמות. חוסר היכולת לצאת ממקום הנוחות טמון במחשבה שמא היציאה לא תצליח ונאבד גם את ההווה. חובתנו להאמין ביכולת של עצמנו ובעובדה שהקב"ה מתלווה אלינו ומסייע ואין דבר העומד בפני הרצון.

בפרשתנו אנו נפגשים עם שבע מכות מתוך עשר. ניתן לראות תגובות שונות אצל פרעה לכל מכה ומכה. יש מכות שפרעה מחזק את לבו, יש שמכביד את לבו ויש שה' מכביד את לבו. פרעה מחזק את לבו כשהוא מצליח להוכיח לעצמו שגם אהרון ומשה מכשפים. מכביד את לבו כשהוא מבין שה' מנהיג את העולם אך אין לו כוח לעשות שינוי וההליכה נגד ההבנה השכלית גורמת לו לכבדות. במקום שפרעה מרגיש בסכנה ה' מכביד את לבו. אצל כל אדם יש פרעוני קטן שגם כאשר בשכל מבינים מה צריך לעשות במציאות לא רואים כל שינוי. על האדם לדעת שכל אמונה שכלית צריכה להיות מתורגמת לאומנה חושית ורק כך אפשר יהיה להתמודד עם הקשיים. גם גדולי האומה כמשה רבנו התמודדו עם קשיים ומעלתם היתה בכך שהם התגברו על פני החששות, היכולת להתגבר נעוצה ביכולת לתרגם אמונה שכלית לאמונה חושית.

מקובלנו לומר שהחיפזון מהשטן, אך התבוננות בפסח מצרים מלמדת אותנו שפעמים מידת החיפזון נצרכת וטובה. כשם שבשריפה איננו עושים חשבונות אלא נחפזים להציל כמה שיותר אנשים, כך גם ברוחניות פעמים נדרש מהאדם להתנתק בחיפזון מההרגלים הרעים ולהתחיל דרך חדשה. פעמים רבות אדם מחשב חשבונות רבים ובגלל חששות מעיכובים טכניים, נמנע האדם מלעשות דברים חשובים ונכונים. כאשר אדם מגיע למסקנה שטוב ונכון לעשות דבר מסוים, עליו לעשות זאת בחיפזון כדי שהחששות לא ימנעו ממנו להתקדם, אולם כאשר המהות של הדבר אינה מבוררת לאדם עליו להתבונן בנחת ולבדוק האם עצם הדבר נכון או לא. החיפזון טומן בתוכו את מעלת ההתחדשות. הקושי לפעול בחיפזון גם ביחס לדברים נכונים וטובים, פעמים רבות נובע מכך שלאדם קשה לשנות הרגלים. לעומת זאת אדם שאינו חושש מחיפזון הוא אדם שמוצא הרבה נחת בתכונת ההתחדשות. מצוות החודש היא המצווה הראשונה בה נצטוו ישראל. השילוב של מידת החיפזון החיובי והרצון להתחדש מניעים את האדם להתקדם וללכת מחיל אל חיל!

עם ישראל יוצא ממצרים ביד רמה, אך מאות שנות עבדות השאירו בקרבו צלקות רבות. העמידה לפני הים כשמצרים רודפים מאחור השאירו את העם נבוכים, מחד נדרש מהם להאמין ומאידך הפחד מהמצרים טרם חלף. הקושי מתקבל אצל הבורא בהבנה ומתוך כך מבינים אנחנו שקושי אין משמעותו שאנו לא מחוברים לרעיון הגדול. מותר שיהיה קשה ומותר לבקש דברים שלפי המדרגה שלנו אנו זקוקים להם ובלבד שהצורך והבקשה לא יהפכו לתלונה. דחיית הצרכים הבסיסיים יכולה לגרום למתח ולעצבות גדולה. הצרכים היחידים שצריך לדחות אלו צרכים שנוגדים את ההלכה. גם בעולם הרגשות האדם צריך להיזהר ממצב של דחייה. רגשות צריכים לקבל ביטוי במציאות. ביכולת לבטא רגש יש ריפוי ושחרור של מתחים פנימיים ומתוך השחרור האדם יכול להתקדם. חובת האדם להיזהר לא להיסחף אחר הרגשות ולהשתמש בהם כתירוץ לחוסר עשייה והתקדמות.

יתרו מבקר את משה, לפעמים בצורה סמויה ולפעמים בגלוי. הביקורת מתבררת כחוסר הבנה של המציאות והתוצאה הסופית מהמפגש היא שיתרו חוזר לביתו במדין ולא ממשיך עם ישראל. ביקורת חיצונית נובעת ממיקוד שליטה חיצוני. במיקוד שליטה חיצוני אדם לא תובע מעצמו שינוי אלא מהסביבה לעומת מיקוד שליטה פנימי בו האדם משכלל ומשפר את אישיותו. אדם בעל מיקוד שליטה פנימי לא יתלה את חוסר ההצלחה בסביבתו אלא בעצמו, כך מצינו אצל אהרון הכהן וינה הנביא לעומת שאול שתלה את החטאים בעם. בעל מיקוד שליטה פנימי ישמע ביקורת ויקבל אותה לעומת בעל מיקוד שליטה חיצוני שלא רק שלא יקבל את הביקורת אלא גם יקפיד על המבקר. אדם בעל מיקוד שליטה פנימי לא יבין איך אפשר להיכשל באיסור לא תחמוד לעומת בעל מיקוד שליטה חיצוני שבנקל ירצה דברים ששייכים לאחר. את התורה קיבלנו בכפייה משום שהתורה היא מהות החיים. אם אדם כביכול לא רוצה את התורה הרי שהוא מתרחק ממהותו. בעל מיקוד שליטה פנימי ירגיש חיבור עמוק לתורה.

פרשת משפטים עמוסה במצוות חברתיות. קיום מצווה חברתית יכולה להיעשות מתוך תחושה של חסד עם הזולת ומתוך תחושה של שותפות. עשייה מתוך חסד מלווה ברגש של סומך ונסמך, עוזר ונזקק, לעומת עשייה מתוך שותפות המלווה ברגש של שווה בין שווים. ככל שהאדם יפתח את תחושת השותפות תיסלל לו הדרך להיות שותף של אמת במקום של שמחה ולא רק לתמוך בשעת קושי. חברה מתוקנת היא חברה שתחושת השותפות מאד נוכחת. שותפות אין המשמעות שוויון במציאות, ברכוש וכדו' אלא תחושת שוויון ברגש. אחת הביקורות על דור מרדכי ואסתר היתה על שנהנו מסעודתו של אותו. שותפות בשמחה היא ביטוי עמוק של חיבור. היהודים בשושן רצו להיות חלק מ... ועל כך התחייבו כליה. שותפות של אמת יכולה להיות אך ורק בתוך העם היהודי ביחס לגויים הכלל הוא "ובשמחתו לא יתערב זר".