פרשת ויצא - תורה ויראת שמיים

כל שלומי אמוני ישראל מודים שתורה ויראת שמיים שתיהן נצרכות ליהודי, "אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה". אך לגבי הדגש והעיקר יש מחלוקות מאז ומעולם, בימים ההם ובזמן הזה. האם התורה היא העיקר, או שמא ליראת השמיים ולדבקות האלוקית לה משפט הבכורה.

אומרת הגמרא במסכת שבת לא:
"אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות (תורה) ומפתחות החיצונות (יראה) לא מסרו לו, בהי עייל? (במה יכנס?). גישה זו רואה את התורה בתור היעד והמטרה הפנימית, ואת היראה בתור אמצעי לתורה.

מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא (חבל על מי שאין לו דירה- דהיינו יראה), ותרעא לדרתא עביד (ושער לדירה עושה- דהיינו תורה). (רש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים). גישה זו רואה את היראה בתור היעד והמטרה הפנימית, ואת התורה בתור אמצעי ליראה. וממשיכה הגמרא באותו הכיוון: אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר +קהלת ג+ והאלהים עשה שיראו מלפניו.

להמחשת המחלוקת ממשיכה הגמרא ומספרת:
רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה (נעמוד לפניו), דגבר דחיל חטאין הוא (ירא חטא- ירא שמיים), אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא (יודע תורה). אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? (הרי מעלתו אינה בידיעת התורה שלו אלא ביראת השמיים שלו) תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד.

להכרעה במחלוקת זו יש נפק"מ מרובות ועצומות על כל חיי האדם ואכמ"ל. מכיוון שדעת הכותב ונטיית נפשו ברורה, נחסוך במילים ונעלה על שולחן מלכים את דברי קודש הקודשים הבעש"ט זיע"א לפרשת ויצא:
"מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים"
קשה דבשלמא אם היה אדם אחר עומד לנגדו והיה אומר שאין זה בית אלהים רק בית אחר כמו אכסניא וכדומה, שייך לומר לו בלשון זה: "אין זה כמו שאתה אומר כי אם בית אלהים הוא", אבל כיון ששום אדם לא עמד לנגדו להכחישו, מהו הלשון אין זה כי אם בית אלהים, והוי לו לומר ודאי זהו בית אלהים?
ופירש על פי הגמרא "מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", ופי' רש"י ז"ל דהתורה הוא בית שער ליראה, והנה ידוע שיעקב היה נטמן בבית עבר י"ד שנה ועסק בתורה קודם שהלך לחרן, והנה כל הי"ד שנה לא הרגיש עדיין יראה כזו שהרגיש כאן בהר המוריה מקום בית המקדש, על כן אמר כך, מכח שאני רואה "מה נורא המקום הזה" אני גוזר ואומר "אין זה כי אם בית אלהים"- זהו עיקר ביתי ודירתי כמו (ישעיה נ"ו) ביתי בית תפלה, "וזה"- פירוש תלמודי שיש בידי מבית עבר, הוא שער השמים לבד, שאינו אלא תרעא לדרתא"
והאמת יורה דרכו..