• israel

empty label

הרב אליקים לבנון

צביונו של יום הזיכרון לחללי צה"ל

הרב אליקים לבנון

כיצד נכון לזכור את הנופלים?

שאלה

שלום הרב,
יום הזיכרון לחללי צה"ל, בביתנו הוא יום אבל , ממש. לפני 8 שנים, כאשר הייתי בן 14, אחי נפל בקרב עם מפגעים. בשנים האחרונות הייתי בהלם, בכיתי הרבה. אבל בשנים האחרונות אני מרגיש קצת מועקה מהיום הזה. יש כאילו חזרה על האבל ביום נפילתו, ואני מרגיש שזה חונק אותי, אבל אני לא מעיז אפילו לדבר על כך.

תשובה

במסכת ברכות (ג', א'), מספרים חכמים על ר' יוסי, שנכנס לחורבה אחת מחורבות ירושלים כדי להתפלל. בא אליהו הנביא זכור לטוב והמתין לו על פתח החורבה. כאשר סיים תפילתו, שאל אותו אליהו: מדוע נכנסת לחורבה? השיב לו ר' יוסי: כדי להתפלל. אמר לו אליהו: היה לך להתפלל בדרך, תפילה קצרה. ומסיים ר' יוסי: ולמדתי ממנו שאין נכנסים לחורבה. בסיפור זה מורים לנו חכמים דרך, בהתייחסות לחורבן ואבל. ר' יוסי היה זמן קצר אחר החורבן. המקדש חרב, ירושלים חרבה, והוא שקוע כולו באבל על החורבן. מתוך כך, גם כאשר הוא מתפלל, הוא "נכנס לחורבה", כלומר, עוטף עצמו באבל, ומתפלל. זוהי מחאתו של אליהו הנביא, שהוא מבשר הגאולה, ואינו יכול להסכים עם ההשתקעות בחורבן. על כן הוא מוחה בר' יוסי בשאלתו: מדוע נכנסת לחורבה זו, מדוע הנך עוטף עצמך באבל. אל תתפלל מתוך החורבה אלא צא לדרך והתפלל בדרך.

מכאן יש לנו תובנה גדולה כיצד להתבונן על חורבן, אבל, נפילה של בן משפחה וכד'. חכמים קוצבים זמן לאבלות (מועד קטן כ"ז, ב'): "אל תבכו למת יותר מדי, שלשה ימים לבכי. שבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ולתספורת".

הנופלים אשר זכו להיות קדושים בנופלם על קדושת השם, העם והארץ, אינם "מרוויחים" מכך שאנו, בני משפחותיהם, ממשיכים את האבלות עליהם למשך שנים ארוכות. אנו, מצידנו, מחוייבים לזכור ולא לשכוח. משום כך תיקנו חכמים את מועדי הזיכרון, ביום הפטירה או הנפילה, אזכרת נשמות במועדים, כפי הנהוג בעדות השונות וכד'. הזכרון הוא הבעת כעין תודה  להולכים, והבהרה לנו, החיים, שחיינו הנם המשך של דרך קודמת, ארוכה ארוכה, ולא התחלה חדשה. אנו מתבססים על אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, אשר החלו את הדרך הארוכה, ואנו ממשיכי הדרך. הנופלים הם חלק מאותה שרשרת דורות הנותנת לנו כיוון נכון בחיינו.

משום כך, כה חשובים עבורנו ימי הזיכרון בכלל ויום הזכרון לחללי צה"ל בפרט. אולם, הזכרון צריך להיות נעים לנו, מקור לשמחה, מתוך ההרגשה שהננו ממשיכים את דרך הנופלים. אם אמרתי שהנופלים אינם "מרוויחים" מהאבל והצער שלנו עליהם, לעומת זאת, מהזיכרון שהננו זוכרים אותם, הם "מרוויחים", משום שברור שבמותם לא נקטעה הדרך.

על כן, הדרך הנאותה לנהוג ביום הזיכרון היא, להתחבר עם העבר, לציין ולראות את ההווה, ולצאת לדרך כלפי העתיד. בכך אנו חוזרים לקיים את הדרכתו של אליהו הנביא: להתפלל בדרך. לחוש שהננו בעיצומו של תהליך ארוך ואנו צועדים לקראת השלמתו בעתיד. בכך אנו מקיימים כעין "תחיית המתים", מפני שהנופלים הנם חוליה אחת משלשלת הדרך הארוכה, שבעזרת ה' נצעד בה עד ביאת הגואל ועד תחיית המתים השלימה.

מומלצים