עמיחי ונינו הי"ד, בן 22 מקצרין, לוחם ביחידת מגלן. גדל בהרי חברון, נכדם של הרב משה והרבנית מרים לוינגר זצ"ל.
עמיחי למד בישיבה התיכונית בדימונה,
כשהיה בסוף כיתה ט' עבר עם משפחתו לגור בקצרין והמשיך לנסוע בכל שבוע לישיבה בדימונה.
היה מדריך בבני עקיבא בקצרין, ושמר על קשר קרוב עם חניכיו גם אחרי סיום תקופת ההדרכה.
לאחר סיום התיכון למד בישיבת אלון מורה באמצע שיעור ב' עבר לתקופה של מספר חודשים לישיבה בברוכין, ואחריה חזר לאלון מורה עד סיום שיעור ג'. במהלך שנות הישיבה יחד עם לימוד התורה המעמיק, השקיע בהכנה גופנית לצבא, בין השאר על ידי נסיעות לדיונות בחולון לאימונים. בסוף שיעור ג' התגייס למגלן ושירת שם שנה וחודשיים. נהרג כשלושה שבועות לפני סיום המסלול.
עמיחי היה אישיות מיוחדת במינה. כולו מלא בטוב, רגישות ועדינות, גיבור בעמל תורה ויראת שמיים, ומתוך כך גם לוחם מיומן. כל אתגר וקושי היו עבורו הזדמנויות לתוספת גבורה ועבודת ה', והכל מתוך שמחה על הזכות ליטול חלק בגאולת ישראל. כפי שכתב על המאמץ באימונים בצבא: "זה לא זיעה,
זה דמעות של אלפיים שנה".
עמיחי נלחם בכפר עזה בשעות הקרב הראשונות ביום שמחת תורה, הציל חיי יהודים, ונפל מות גיבורים. אחר נפילתו נמצאו שירים וכתבים רבים שכתב, דרכם נחשפת ומאירה נפשו המיוחדת, מלאת הצימאון לשלימות, לחיים ולקרבת אלוקים.
לפניכם שירים, הגות ומכתבים שאספנו מפנקסיו הרבים, ממחברותיו שהתגלו אחרי נפילתו וכן מתוך הודעות שכתב לרבותיו, משפחתו וחבריו.
ת.נ.צ.ב.ה.
