בנם הבכור של חנה וראובן. נולד ביום י"ח בתמוז תשל"ז (4.7.1977) בכפר אחים, דור שלישי במושב. אחיהם של ניר, כפיר ועדה. בהיותו תינוק בן שנה ושלושה חודשים חלה שחר בדלקת קרום המוח. המחלה הייתה חריפה במיוחד, מצבו היה אנוש, וזמן מה ניטלטל בין חיים ומוות. אך למרות חששות הרופאים שחר ניצל, התגבר והבריא וכמו קיבל את חייו במתנה. מאז, עלה ופרח וגדל לתפארת המשפחה. הוא היה בן חם ומסור למשפחתו, רחש כבוד להוריו, שימש לאחיו דוגמה ומופת ולכל סובביו העניק יחס של אהבה, הערכה ונכונות אינסופית לעזור. מערכת יחסים הדוקה במיוחד הייתה לשחר עם אחיו ניר, שמסביר: "היינו יותר מאחים וחברים, היינו כמו תאומים זהים. השלמנו אחד את השני. מספיק היה מבט אחד בינינו כדי שכל אחד יבין מה השני רוצה ממנו".
שחר למד בבית-הספר היסודי ובחטיבת-הביניים "שפיר" שבמרכז שפירא וזכור כתלמיד חרוץ ושקדן וכילד נוח, שקט, עניו וצנוע. "עיניו היפות הביעו טוב לב, עדינות ואצילות רבה", נזכרת מורתו ברכה ענקי, ומספרת כי גם כאשר קיבל ציונים נפלאים לא התרברב. בסוף כיתה ז' הוענקה לשחר תעודת הערכה כציון לשבח על "התנהגותו הראויה למופת ועזרה לחבריו בכל עת"; מאפיינים אלה של אישיותו היו לסימן ההיכר של שחר לכל אורך שנות חייו והתבטאו במגוון דרכים וצורות. בין היתר, עבר שחר בצעירותו קורס עזרה ראשונה ב"מגן דוד אדום".
שחר, בעל העיניים הכחולות והחיוך הכובש שבה את לבם של כל חברי הכפר ועל אחת כמה וכמה נשבו בקסמו הילדים הרכים. הוא נהג להצחיק אותם, לרכוש להם ממתקים, ובמצבים קשים תמיד מצא את המילה שתשבור את העצב. את אהבתו לבעלי החיים שילב בקשר המופלא שרקם עם הילדים, כפי שמספרת חברת המושב: "ילדים, זה היה השטח שלו: לוקח, סוחב, מלטף ונותן את כולו. ביקור אצל העיזים זה היה חובה ולכל שאלה תמיד הייתה תשובה. בסבלנות אין-קץ וללא שום רוגז היה שחר מאכיל ומשקה כל תיש ועז והגדיים היו חביביו הגדולים. כל אחד קיבל יחס כפליים וכל ילד קיבל את הגדי שלו ללטף כדי שלכל אחד בנפרד, יהיה ממש כיף. ושחר מנצח על המקהלה הפועה".
את לימודיו בכיתות ט-י"ב המשיך שחר בישיבה התיכונית "אור עציון" שבמרכז שפירא, שם למד במגמת המחשבים. במהלך לימודיו השתתף במשלחת בני נוער לפולין, ואת רשמיו החזקים תיעד במכתבים למשפחתו. כעת כבר היה שחר עלם חסון, גבוה וחייכן, וכך תיאר אותו בן-ציון קופלד, מחנכו באותם ימים: "אהבתי את שחר, טוב היה, אוהב הבריות היה, ואוהב היה להיטיב להם. רגיל הייתי לומר לאמו, כשנפגשנו באספת הורים או באקראי, שהאישה אשר תזכה לחלק עמו את חייה, תהיה מן המאושרות שבנשים בגלל כל הטוב הגדול והנפלא שכל כך מאפיינים את אישיותו. שחר היה מאופיין גם בשקט ושלווה פנימיים, שנבעו מאיזושהי הרמוניה שכנראה הייתה באישיותו ומאיזושהי יכולת לצאת מעצמו ולעמוד מן הצד ואף לחייך בזווית הפה על כל מיני מצבים שנקלע אליהם".
טרם גיוסו בחר שחר להקדיש שנה ללימודי תורה, ופנה לישיבת "ברכת יוסף" באלון מורה. בכל סוף-שבוע בו נשאר בישיבה הקפיד להתקשר לפני כניסת השבת להורים, לסבים ולסבתות ולדודים ולברכם בברכת "שבת שלום", ומנהג זה שסיגל לעצמו נותר על כנו גם בימי שירותו הצבאי.
בראשית חודש דצמבר 1996 התגייס שחר לצה"ל, חדור מוטיבציה ונכונות שאין למעלה ממנה להקדיש את כוחו להגנת המדינה. הוא החל במסלול קרבי בחיל השריון אף כי לאור עברו הרפואי, יכול היה לשרת בתפקיד קל ונטול סיכונים. ואולם אחת מתכונותיו של שחר הייתה עקשנותו להשיג בכל מחיר את מטרתו, ועדות לכך ניתן למצוא בדברים שכתב עליו דודו, יונתן ליברמן: "בעת שהחלטת שאתה צריך או רוצה לבצע משהו, דבר לא עצר בעדך. אני לא אשכח בעת שעבדת אצלנו במפעל, לפני גיוסך לצה"ל, ראיתי כמה קשה היה לך בימים הראשונים בעבודה הפיזית הקשה במשך כל שעות היום. אך אתה לא ויתרת ונכנסת מהר מאוד לעניינים, והעובדים הוותיקים למדו להכיר אותך, ותמיד ביקשו אותך לעזרה בעת הצורך. ... מתוך היכרותי הטובה את הצבא אני יודע שאם רק היית מצייץ מספר מילים ומספר על הבעיות האסטמתיות שהיו לך, היית יכול להיות ג'ובניק ולבצע שירות קל מאוד. אך אתה עמדת על שלך ועל רצונך לשרת את המדינה בצורה הטובה והקשה ביותר ובחרת ללכת ליחידה קרבית ולהיות בחוד החנית".
בתום מסלול ההכשרה כלוחם שובץ שחר בגדוד "סער" שבעוצבת "ברק" בתפקיד טען של טנק "מרכבה". הוא נודע כחייל מצטיין וכאדם מיוחד, בעל תכונות אופי יוצאות דופן. נכונותו התמידית לסייע ולהגיש עזרה הייתה לשם דבר, כפי שמספרים חבריו לפלוגת "זאבים", אנשי הצוות הטכני: "שחר תמיד היה נכנס לחדר החוליה, צוחק אתנו, יושב כמה זמן. כל שבוע היינו חייבים לתת עבודות בטנקים. שחר בחיים לא היה מתווכח על כמות העבודה שהוא חייב לבצע. אפילו אם יש יותר מדי עבודה, הוא היה הולך בשקט ועושה אותה". דברים דומים מספר עליו מפקדו אופיר: "בתחילת האימון כשקיבלתי צוות פלוס שני אנשי צוות, וסגל הצוות כונה 'כיתה טיפולית', ידעתי שיש לי עזרה בטיפול ב'כיתה', ולא אכחיש שתמיד כששאלתי אחרי מסדר כוננות האם למישהו יש בעיות שצריך לטפל בהן, אתה, שחר, היחיד שלא היית מסתכל עלי".
איתי, מט"ק בפלוגת "זאבים", מספר: "תקופה לא קצרה הכרתי אותך מאז שהגעתי לפלוגה. עוד בשטחים, בתור מט"ק חדש, עזרת לי ונתת לי להרגיש שייך, שייך לפלוגה, שייך להווי, נתת לי ביטחון מאין כמוהו. אהבתי אותך שחר בתור חייל, בתור בן אדם ובתור חבר, בייחוד בתור חבר. אני זוכר את השעות הארוכות במחסום, שם בשמעה, כשדיברנו. על מה לא דיברנו, היית בחור חכם, נעים הליכות, אדם גדול".
שחר היה נחוש להמשיך ולתרום מכוחו וממרצו ושאף להתקדם בסולם הפיקוד. לפני עליית יחידתו ללבנון, במהלך שנת 1998, סיכמו עמו מפקדיו כי בתום הפעילות שם יצא לקורס קצינים. שחר ראה בעלייה ללבנון שליחות עליונה ולא גילה רתיעה או פחד; "פצצות המרגמה נופלות הרחק מאתנו", הרגיע את הוריו באחת משיחות הטלפון האחרונות. ואולם משליחותו זו, לא שב.
שחר נפל בקרב בלבנון ביום ז' באב תשנ"ח (30.7.1998) בעת שיצא עם חיילי המוצב שלו למטווח שגרתי. סמוך למוצב "ריחן" נתקלו הלוחמים במארב מחבלים אשר פתחו באש לעבר הכוח. אחד הכדורים פגע בשחר. פציעתו הייתה אנושה והוא נפטר מפצעיו בדרך לבית-החולים בצפת. עוד חמישה חיילים נפצעו בתקרית.
שחר היה בן עשרים-ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר ורבורג, כאשר את ארונו מלווים מאות רבות של חברים וידידים. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
אלוף פיקוד צפון, האלוף גבי אשכנזי, ספד לו: "... בעוד הוריך בשגרת יומם מכוונים תפילתם אל בורא עולם בבית הכנסת של כפר אחים, עשתה הבשורה המרה את דרכה וזמן קצר אחרי שובם הביתה התדפקה היא על דלת ביתם, אותו הבית שנטע בך את הרצון להצטיין, להיות קצין ולהמשיך את המורשת. אדם צנוע שחיוך נסוך תמיד על פניו וחייל איכותי חדור מוטיבציה ומוכנות גבוהה לביצוע המשימה, מתבלט בידע, במורל ובאמונה כי המשימה אכן חשובה. ... יהי זכרך ברוך ונצור בלבנו לעד כחייל וכתלמיד של ישיבה של מעלה".
עופר צפריר, מפקד גדוד "סער", כתב למשפחה: "כאשר נזכרים בשחר מיד מצטיירת דמותו: שקט, רציני ומחייך. החיוך אמר הכול, זה לא היה חיוך של שביעות רצון או של זלזול, חס וחלילה, אלא חיוך של הבנה ובגרות. חיוך, אשר משדר 'אפשר לסמוך עלי, אני מבין את גודל המשימה ויכול לבצע'. ... בשירותו בפלוגת 'זאבים' נפגשתי עם שחר בתרגילים ובמסדרים ושמעתי רבות על פועלו להעלאת רמת המוטיבציה בפלוגה, ובעיקר את המורל של החיילים. הפגישה האחרונה שלי עם שחר הייתה בריאיון בו סוכם כי שחר, לאור הישגיו, יצא לקורס הקצינים, וכן במסדר המג"ד לבדיקת המוכנות לביצוע המשימה בלבנון. שחר בלט ברצינותו בהכרתו את השטח ואת המשימה ובחשיבותה - הגנה על יישובי הצפון. גם בתחקור במוצב עצמו התבלט שחר בניתוח המבצעי ובהכרתו את השטח. ... אני בטוח שהדרך בה לחמה פלוגת 'זאבים' מסמלת את חוזק היחידה, לחוזק זה תרם שחר רבות כחייל. חיילי החטיבה הפנימו וילמדו את לקחי האירוע ויקבלו השראה מדמותו החיובית של שחר".
העיתונות סיקרה בהרחבה את נסיבות נפילתו של שחר ורבות נכתב על דמותו המיוחדת. משפחתו של שחר פועלת רבות להנצחת זכרו ומורשתו; בשנת 1999, במלאת שנה לנפילתו ערכה המשפחה ערב לזכרו, בו נטלו חלק קרובי משפחה, קציני צבא בכירים וחברים מתקופת הלימודים, ממקום מגוריו של שחר ומשירותו הצבאי. במהלך האירוע עלו המוזמנים, ונשאו דברים מרגשים. המשפחה אף הפיקה ספר הנצחה הנושא את שמו של שחר והמכיל לקט עשיר של רשימות ודברי פרדה שנכתבו לזכרו. שחר השאיר אחריו מורשת ערכית עשירה, אך מורשת חשובה לא פחות היא המורשת שהשאיר למשפחתו, הקוראת להמשיך קדימה במסלול החיים, למרות הכול. היטיבה לתאר זאת אמו של שחר בדברים אשר כתבה לזכרו: "את הזיקוקין מחליף עכשיו נר תמיד. בלהבה המרצדת, אני רואה את פניך ומדברת אליך ואתה משיב לי בחיוך. ואני יודעת שאם היה קו טלפון בשמים היית מתקשר ואומר לי: 'אימא, אני רוצה שתמשיכי לחיות ושתחיי טוב'. דברים אלה הם הוכחה כי מורשתו של שחר עודנה חיה ומפעמת".
אביו של שחר כתב: "שחר, דמותך וחיוכך מלווים אותי בכל מקום. הכאב והגעגועים מתגברים עם הזמן ואינם מרפים. אנו בתחילת הדרך, ההתמודדות קשה, זוהי התמודדות לאורך כל החיים. ... שחר, תשעה חודשים בלעדיך, תשעה חודשים של זיכרונות וגעגועים. געגועים אל החיוך המקסים, טוב לבך, להיות אתך, לחוש אותך, להתייעץ אתך. שחר, רוצה אותך כמו שאתה, ילד יפה וגבוה שלי, ילד חייכן שלי, חכם, וטוב לב שלי. אתה אתי לעד".
כפיר, אחיו הצעיר של שחר, כתב: "... אם היו שואלים אותי איך צריך לזכור את שחר, מה הכי מתאים? הייתי אומר: מקום שיש בו ילדים וצחוק. גן-משחקים על שמו היה מתאים בדיוק. פשוט מקום שמח".
כתבו חברי המשפחה: "... אנו זוכרים את שחר האדם עם אותן התחושות והרגשות, הרעיונות, התחביבים והמטרות, המנסה ללכת אחר החלומות ולהפוך אותם למציאות. נזכור את אהבתו הגדולה לילדים הרכים ולבעלי החיים, שטיפל בהם במסירות, ואת התעניינותו הרבה בעולם המחשבים והמדע. ... לא נשכח את חובנו לשחר, וכי בלעדיו, לא היינו זוכים לחיות כאן".
מפקד עוצבת "ברק" כתב: "... על בן ופקוד אין ניחומים, הוא תמיד יחסר, והזמן לא ירפא את הפצעים. רק אומר לכם זאת, גידלתם בן שהיה לאדם וחבר נהדר. תמיד מוכן לעזור בכל משימה. חבר שאפשר לסמוך עליו בכל עת, חייל מעולה ששאף להתקדם ולעשות הכול בצורה הטובה ביותר. אנו נמשיך לבצע משימתנו, ושחר יהיה תמיד דוגמה וסמל לדרך, לנחישות ולהקרבה להם אנו נדרשים".
לזכרו של שחר הוקדשה עבודה סמינריונית אותה כתבה ליאורה אלון במסגרת "פרויקט הנצחה - הקדשת עבודות סמינריוניות למשפחות שכולות". דף ההנצחה וההקדשה לשחר מופיעים באתר האינטרנט של הפרויקט, כאן.
לסרט זיכרון לשחר מינס - לחצו כאן.
ת.נ.צ.ב.ה
