הרב אליקים לבנון

פרשת תצווה - הכהנים, בני אהרן!

הרב אליקים לבנון


פרשת תצווה - הכהנים, בני אהרן!



בספר "עבודה", מגדיר הרמב"ם את הלכות המקדש כ"הלכות כלי המקדש והעובדים בו". אכן, התורה מחלקת באופן ברור בין המשכן וכליו, שכמעט כלם נמנים בפרשת תרומה. לבין ה"עובדים בו", בפרשת תצוה. (רק מזבח הקטרת הנזכר בסוף הפרשה, שונה משאר הכלים).
רגישות רבה יש בדורות האחרונים לכל נושא "מיגדרי". רוח השיוויון מרחפת על פני האומות כלם, וחודרת גם לישראל בפרט. התנועות הסוציאליסטיות מלפני למעלה מ-100 שנה, העלו על נס את התיאוריה, שאין להדגיש מיגדר מיוחד, לא עם מיוחד, לא ארץ מיוחדת, הכל צריך לפעול במעגלים כלל עולמיים. תורת ישראל עומדת היא בקרן אורה לעומת דיעות אלו. הכל מיגדרי! עם ישראל הוא מיגדרי, "אתה בחרתנו מכל העמים"! ארץ ישראל היא מגדרית, "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה"! ומעל לכל, תורת ישראל, הנתונה אך ורק לישראל, "לא עשה כן לכל גוי".
כמובן, מיגדריות זו, אינה תובעת זכויות לעצמה. היא מטילה על עצמה חובות, רבות לאין שיעור מהמוטלות על האומות. "ישראל באומות – כמו לב באיברים" (כוזרי, מאמר שני, פסקה ל"ו). כידוע, כל האיברים זוכים למנוחה, חוץ מהלב הפועם בקרבנו, שאם יקח לעצמו כמה דקות של "מנוחה", אבדנו מהעולם. כך הוא גורל ישראל, שהאחריות לכל העולם מוטלת על כתפיהם.

ובתוך כל זה, לכאורה, גם לנו פנימה, יש כעין קושי: המיגדריות של שבט לוי, ובמיוחד, של משפחת הכהנים: "הקרב אליך את אהרן אחיך". אדם זר שהיה קורא את הדברים, מתרשם שמשה רבינו "תופר חליפות" לכל סביבותיו. דואג לשבטו, דואג למשפחתו, סדרן עבודה עבור מקורביו. כמובן, לא זו דרכינו.
אנו קוראים את דברי הרב קוק בספר אורות (עמ' נד), המסביר שכדי להתחבר לקב"ה, צריך לברור את הבחירים היותר עליונים שבאדם. כמו אדם פרטי, שאיננו מתקרב אל ה' בכוחותיו הגשמיים. כך עם ישראל בנוי כפירמידה, אשר כולה היא, "ממלכת כהנים". אלא שיש את בסיס הפירמידה, של כלל האומה, ויש את ראש אותה פירמידה, שם נמצאים הכהנים. אין כאן התנשאות על עם ישראל, אלא התרוממות מתוך עם ישראל, כאשר האומה כולה נותנת את התשתית לעליה זו של הכהנים. אחד ההסברים להיעדר שמו של משה רבינו בפרשה, הוא, ענוותנותו של משה רבינו, שאינו מבליט עצמו מעל לעם ישראל, אלא צומח מתוך העם. הצבת הכהנים בראש הפירמידה, נותנת לאומה את הבטחון בקשר מול הקב"ה, ומתוך כך, משחררת כוחות רבים לעסוק בכל תחומי החיים של עולם המעשה.

בשבוע זה ימלאו 30 שנה להסתלקותו של אחד מה"כהנים הגדולים" אשר עמדו לישראל בדורות האחרונים, מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.
זכיתי להכירו משך שש עשרה שנה, עת הסתופפתי כתלמיד בישיבתו. כמשה רבינו, אשר ביטל עצמו בענווה רבה, היה אף הרב צבי יהודה זצ"ל מבטל עצמו לאביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. אנו, תלמידיו, למדנו ממנו, הן את "תורת הרב", והן את הייחודיות שלו עצמו. אחד הדברים המיוחדים אשר היו בו, היתה היכולת להנהיג ציבור, בעוצמה רוחנית אדירה, והכל מתוך צניעות אישית, בלא כל פניות זרות. גם 30 שנה אינם משכיחים את תורת אמת שהיתה בפיו, את זקיפות הקומה, ואת ההובלה בגאון של תהליכים, אשר אנו משתדלים להמשיכם, לברכה לתורה, לעם ולארצו.

"כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא"!