שאלה
שלום הרב,
אנו שישה אחים ואחיות, כולם נשואים ובעלי משפחות ב"ה. בחודשים האחרונים התגלתה בעיה המטרידה את כל המשפחה. אבינו, אדם מבוגר, פרש לפנסיה לפני כמה שנים, ובעת האחרונה החל להתנהג בצורה מוזרה. הוא טוען שעוקבים אחריו ורודפים אותו. הוא חדל ללכת לבית הכנסת, ומגיף את תריסי הבית שלא יציצו. כשניסינו לומר לו שאלו דמיונות, האשים אותנו גם כן ברדיפתו. ביקשנו שיבוא לפסיכולוג או פסיכיאטר והוא בשלו. כולנו, אמא ואנו, במצוקה. מה לעשות?
תשובה
נסיבות החיים גורמות לנו, כבנים, כילדים, לעמוד במצבים לא נעימים כלפי הורינו. בדרך כלל, הורים נראים לנו תמיד כאלה העומדים מעלינו, מדריכים אותנו, משפיעים עלינו, ובעיקר, נותנים לנו יחס. אנו זקוקים ליחס של ההורים. לעיתים, בזמן זקנה, מתהפכות היוצרות. ההורים המבוגרים, מלבד העזרה הממשית שהם זקוקים לה, מתברר כי הם דורשים מאיתנו התייחסות אליהם. עבורנו, כילדיהם, המעבר קשה מאד, בעיקר, מפני שנראה לנו שאנו פוגעים במצוות כיבוד הורים. שהרי אם אנו נותנים יחס להורים, משמעות הדבר שאנו מביטים עליהם מלמעלה, כאילו אנו מעליהם. לכאורה, זהו יחס מבייש כלפיהם. אולם לאמיתו של דבר, אנו חייבים לעבור את המהפך, ובכך לקיים את מצוות כיבוד ההורים, מפני שבמצבם הנוכחי, זה הצורך שלהם, ומתוך כך זהו גם כבודם. התיאור אותו הנכם מתארים הוא מצב קלאסי, בו אבא מבוגר מבקש יחס מילדיו. כתבתם שהוא פרש לגמלאות, עבורו, הוא הפך בכך להיות אדם שאינו מועיל, איש אינו ממתין לו, אם יבוא או לא יבוא, איש לא ישאל אודותיו, ואין הוא מביא תועלת. הרגשה כזו מתפתחת לעיתים לאחר פרישה לגמלאות.
התגובה הנכונה למצב היא, קבלת החלטה לא לדרוך במקום, אלא לעבור לעבודת התנדבות, כל אחד לפי הידע והיכולות שלו, או הפניית הכוחות ללימוד תורה, או גם לימודים אחרים. כל זאת מחזיר את האדם למעגל עשייה. אם אין הפנייה של הכוחות לדברים חיוביים, מתאר שלמה המלך בקהלת כיצד "הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".
אביכם, מנסה לזכות ליחס, להרגיש שחושבים עליו ועוסקים בו, באופן שלילי. לכן הוא מתנהג בצורה שתיארתם. ובאמת, אתם יכולים לראות שאכן הצליח במעשיו, וכיום, כל המשפחה מרוכזת בו, במעשיו, בתגובותיו, ובשאלה כיצד לנהוג כלפיו. כאן באה אותה נקודה של החלפת מערכת חשיבה. אתם כילדים, הופכים להיות נותני היחס לאבא.
עליכם לדעת בוודאות, ללא שמץ של ספק, שאביכם אינו סובל מכל בעיה נפשית, הוא אינו זקוק לפסיכולוג ולא לפסיכיאטר. הוא זקוק ליחס חיובי, ולא בצורה בה הוא מנסה לשאוב את היחס אליו. מכאן והלאה, קבלו החלטה שכל האחים והאחיות שותפים לה, לא להתייחס להאשמותיו, לא לנסות להוכיח לו שהוא טועה ולא להתווכח עימו על הנושא. כל מה שיש לכם לומר כאשר הוא משמיע את טענותיו, הוא: אבא יקר, מה שלומך, אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך, בא ונשתה יחד כוס תה וכדומה. כלומר לצאת מהנושא שהוא מעלה, ולהראות לו, שהנושא אינו עומד על הפרק. בכך הוא יבין, שאין הוא משיג את מטרתו, והמשפחה לא סובבת עוד סביב האשמותיו, לאחר שתחזרו בהתמדה על יחס כזה, תוך פרק זמן קצר תוכלו לראות כיצד יחדלו ההאשמות ופשוט ירדו מסדר היום. כך תרגישו ותראו כיצד חוזרת מצוות כיבוד אב, גם כהרגשה ולא רק כמעשה.