שאלה
שלום כבוד הרב,
ב"ה, אני עומדת בפני לידת ילדנו השני. ביתנו הראשונה בת שנה וחצי, ואני חוששת מתגובתה בחודשים הראשונים לאחר הלידה. שמעתי סיפורים על קנאה בגלל העברת תשומת הלב אל התינוק, איך להתמודד?
תשובה
חינוך הוא בראש ובראשונה הבנה בשכל ובדעת, של הילד, של נקודת המבט שלו, כיצד הוא מתבונן על העולם ועל משפחתו. לכן, לפני ששומעים סיפורים על מאורעות שאירעו, ננתח בהיגיון.
כל אמא יודעת שהילד שלה אוהב משחקים. בובה היא אחת מכלי המשחק בהם משתמשים ילדינו, אם מביאים לילד בובה מנגנת או שרה, הוא שמח בכפליים. ע"פ זה, הגיון פשוט אומר לנו, שאם תביאי לבתך הקטנה תינוק קטן, בעצם בובה שמתנוענעת ולפעמים גם בוכה, הרי שאין גבול לשמחה של בתך. אם לא מעוותים את המחשבה לילדים, הם יגיבו בצורה הפשוטה והבריאה, כאשר אח קטן מצטרף למשפחה. כמובן, שיש הבדל בין תינוק לבובה, הבובה עומדת כולה לרשות הילד, בעוד שאת התינוק אי אפשר להפקיד לחלוטין ביד אחותו הבוגרת. ובכל זאת, כאשר תגיעי הביתה בע"ה עם תינוק או תינוקת בריאים וחדשים, המחשבה שלך צריכה להיות שביתכם הגדולה היא שותפה בגידול התינוק. צריך לאפשר לה ללטף אותו, לנשק אותו וכד'. ולהבהיר לה שהראש שלו הוא מקום רגיש, ולכן היא תלטף אותו ברגלים. מידי פעם אפשר לתת לה להחזיק את התינוק, עם תמיכה שלכם. כל זאת, כאמור, הופך את הילדה לשותפה, והיא תקבל את התינוק בשמחה רבה.
המחשבה על קנאה, היא מחשבה שאנו המבוגרים מנסים להכניס, בטעות גמורה, לנפש הילד. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". ככל שאנו מתבגרים ורוכשים יותר דעת, כך גדילות גם המחשבות המזיקות שלנו. לכן, אדם גדול, בר דעת, מסוגל להגיע לטעות של קנאה בחברו או באחיו. אבל הילדים הקטנים, יש להם דעה קטנה, שאיננה בנויה להגיע לעיוותים כאלה. המחשבה שלהם היא ישרה ופשוטה. זו היא הטעות שלנו, המבוגרים, לבחון את הילד ע"פ אמות המידה המשובשות שלנו.
לדוגמא: היחס לכסף. אם נותנים לילד לבחור בין שטר של מאה ש"ח לסוכריה על מקל, ודאי יבחר בסוכריה שאת טעמה יוכל להרגיש מיד. אנו המבוגרים היודעים שבמאה ש"ח אפשר לקנות הרבה סוכריות, מלמדים את הקטנים לתת חשיבות לכסף. אך זו טעות, כי בגיל הרך באמת אין כל חשיבות לכסף, ומדוע אנו צריכים לשבש את הדעה הישרה? כשהילד יגדל הוא יבין את ערכו של הכסף, גם ללא הסברים מאיתנו.
על כן, את יכולה להתכונן ללידה בלב שמח, ותראי עין בעין כמה אהבה תשפיע בתכם לתינוק החדש.