פרשת משפטים - עזוב תעזוב עמו
בפרשתנו נאמר:"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (כג,ה).
מתרגם אונקלוס:"משבק תשבוק (היינו עזוב תעזוב) מה דבלבך עלוהי ותפריק עמיה".
הגמ' בבבא מציעא (לב:) כותבת שאם יש חמור של אוהב לפרוק* ושל שונא לטעון - מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו.
כמו כן, ישנה גמ' נוספת ומפורסמת בבבא מציעא:
"תניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך". (סב.)
נשאלת השאלה: מה פשר הנוסח "עד שבא רבי עקיבא"? מסביר בעל חידושי הרי"מ שכל יהודי צריך להרגיש ולרצות באופן טבעי לעשות כבן פטורא, ולתת מהמים גם לחבירו, על חשבון חייו. אך כל זה רק "עד שבא ר"ע ולימד", ומאז שבא ר"ע ולימדנו שחייך קודמים- בלית ברירה ישתה את כל המים בעצמו.
ויש ששאלו: מדוע רק ר"ע יכול היה ללמד את הלימוד הזה? ומתרצים: דווקא ר"ע שהיסוד המרכזי שלו בחייו היה ואהבת לרעך כמוך, הוא היחיד שיכול לומר מתי תיתן לחבר שלך למות ואתה תחייה..
הסתפק בעל חידושי הרי"מ מגור במציאות שיש שני אנשים במדבר חוץ ממך, ויש לך מים לתת רק לאחד מהם, האם תיתן לשניהם או לאחד מהם? (שם לא שייך הטעם של ר"ע חייך קודמים לחיי חברך) והכריע החידושי הרי"מ שנראה שייתן לשניהם.
הסתפק נכדו בעל ה"שפתי צדיק" מה יהיה הדין כאשר אחד מהם אוהב שלך והשני שונא, האם נאמר פה מצווה בשונא יותר מאשר באוהב כדי לכוף את יצרו, ויתן מים לשונא והאוהב ימות? (!!!) שהרי לכוף את יצרו הרע נכנס בגדר של חייך קודמים לחיי חברך! והדברים מבהילים.
נראה מהיסוד המוסרי של מצווה בשונא יותר מאשר באוהב, שעדיף לעשות חסד דווקא עם האדם שאתה פחות מחובר אליו, ע"מ לתקן את השנאה שבליבך. לפי זה תקפיץ טרמפיסט בלילה גם לישוב/ישיבה/מכינה שאתה פחות מחבב..
*ועד שלא יפרוק יש צער בע"ח