מבית המדרש

על צום י"ז בתמוז, משמעותו וכיצד אנחנו יכולים לתקן?

שיעורו של הרב אליעזר קשתיאל ליז' בתמוז ולקראת שלושת השבועות.

מידת הקנאה ומידת האהבה, על תיקונם בדור זה, קירוב רחוקים והיחס לחילונים. ע"פ מקורות מהרב קוק אנו מחויבים לראות היום את הפנימיות שבכל יהודי.

מהי עבודת ה' בבין המצרים ותשעה באב?

לימוד במאמר "סגולת ציון וירושלים" (מאמרי הראי"ה עמ' 81) בהקשר לימי חודש תמוז. תמוז תשע"ד.

מה עניינו של חודש תמוז? תמוז תשע"ג.

שיעור של הרב אליעזר קשתיאל על שלושת השבועות וימי בין המיצרים הועבר בשנת תשע"ה

שיעור של הרב דוד אמיתי על שלושת השבועות וימי בין המיצרים הועבר בשנת תשע"ג

ארץ ישראל-עם ישראל-תורת ישראל - לנו קשה להכיל מורכבויות ולהיות הכל מהכל. צד חזק באישיות בד"כ יבוא על חשבון צד אחר. ככה גם ביחסים חברתיים - אנחנו מרגישים שכשלחבר שלנו טוב - זה בא על חשבוננו. לעומת זאת בית המקדש הוא הבית של הקודש, שמבין שלכל תחום יש את המקום שלו והוא נותן לכל אחד ולכל סגנון לבוא לידי ביטוי ולהתפתח בשלמות. כך גם אהבת חינם. היא נותנת מקום לכל אחד להביא את הייחודיות שלו לידי ביטוי ומאפשרת לנו להבין שהטוב של השני הוא לא על חשבוני ולכן אני שמח בו, וזה התיקון לחורבן בית המקדש.

לצערנו, בגלל שנולדנו למציאות החסרה הזאת, לפעמים אנו לא חשים בחוסר העצום שאנו חיים בתוכו - עולם ללא בית המקדש. ע"י התבוננות על מעשים וכלים שונים שבמקדש ניחשף לעולם עשיר ומרומם שנותן לנו שיעור גם לימינו אנו. איך גם אנחנו נזכה להיות שותפים בבניין המקדש השלישי? מה אנו יכולים ללמוד מתכונתו הכלל-ישראלית של הכהן הגדול?

פתחנו בחשיבות הגדולה להרגיש את קושי החורבן. חיבור לקושי החורבן מעיד על הקשר שלנו עם הבורא. בדורות אחרונים הלך והיטשטש הרגש וכמעט ואין אנו מרגישים שום קושי בימים אלו של בין המצרים. כדי לעורר את הרגש עלינו לרצות לחיות חיים של קדושה וטהרה, השאיפה להתעלות היא זו שתחבר אותנו לנקודה של בית המקדש את האבלות על החורבן עלינו למקד לא על העבר אלא על העתיד. ההסתכלות על העבר ושקיעה בו לא רק שלא מועילה מאומה אלא מזיקה הרבה מאד. לא רק בתחום בית המקדש אלא בכל תחומי החיים. ההבטה אל העבר טובה רק כאשר אנו עושים זאת כדי להסיק מסקנות לעתיד.

יש שני דינים סביב המקדש: אבילות על המקדש ודרישת המקדש. מה הגדר של כל אחד מהם? האם המקור לדינים אלו הוא מדאורייתא, מדברי קבלה או שהם בכלל מנהג? בנוסף, מה יוצא מהגמרא על דינים אלו? "ירושלים לא תיבנה עד שיכספו לה בניה תכלית הכוסף".

אנחנו מרגישים שבימינו אין אפשרות לתפוס הכל. אם אתה משקיע בעולם הרגש - זה בא על חשבון עיון שכלי, אם אתה שם את הדגש על בין אדם לחברו - אתה בהכרח פוגע בבן אדם למקום, וכן הלאה. כל כח בא על חשבון השני ומושך לצד שלו. כמו אדם שמנסה לישון עם שמיכה קצרה. זה קורה בגלל שלקודש אין בית. כשאין בית לקודש אין אפשרות ליצור הרמוניה. גם חברה אין לקודש. החברה, כמעט תמיד, תמשוך לכיוון שלילי. אם אתה זורם עם כולם ונהיה חלק מתרבות הכלל - אתה כמעט תמיד מתדרדר. כדי לעלות ולהתקדם אתה חייב לבדל את עצמך. זה נורא, כי באופן טבעי החברה הייתה צריכה למשוך אל הקודש. כרגע לא פשוט בכלל ליצור מהלך ציבורי חיובי. כששני הקצרים האלה יתוקנו - אז נזכה לנבואה. נביא הוא דמות שיש בה הרמוניה של כל כוחות החיים וכן הוא יודע ליצור זרמים חיוביים כלל ישראליים. זו בעיה קיומית ממשית על עמ"י. לכן כל פעם שאנחנו מתפללים על בית המקדש אנחנו משתמשים בביטוי "מהרה". זה דחוף וקריטי. גם הקודש מתאבל בתעשה באב. גם ספר התורה שרוי אתנו באבל. אז מה הפתרון? איך מתקנים? מחפשים דרכים להתקרב לכיוון ומתפללים על זה הרבה, כמו שאנחנו קוראים במגילת איכה - "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" - "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

שיעורו של הרב איציק אמיתי, לקראת תשעה באב- זיכרונות, תובנות ואמונה גדולה מגוש קטיף תובב"א. הרב שימש כמנהל ת"ת עצמונה בגוש קטיף.

עניין המקדש הוא הבנה שאנחנו אריות, יש לנו פניות מאויבים, בלי פחד ובנחת, ויש אנרגיות להתעסק בעבודת ה', מנצלים את כל הכוחות הנפש לעיקר הן בכלל והן בפרט.

צריך להבין את החיסרון הקשה בכך שאין לנו בית מקדש, אנו כמו חולה שאינו מכיר בחוליו. ואנו צריכים להעמיק ולהבין מדוע דווקא הסיפורים הללו נבחרו לאגדות החורבן שלנו - הרי הם לא כל כך רעים, וישנם סיפורים יותר עצובים. ישנם 2 תשובות לשאלה הזאת...