להתאבד או לא

שאלה

האם מותר לאדם להתאבד במיקרים מסוימים (כגון:אם הוא מצוי בצוללת שאין באפשרותה לעלות או אדם הנופל בשבי וחושש שיגלה מידע שיהרוג רבים וכדו´) כדי לא לסבול או שאסור לא לעשות כן בשום מצב.אם תוכל תתיחס גם ללוחמים במצדה שהתאבדו כדי לא ליפול חיים לידי הרומאים. תודה ישי

תשובה

לישי שלום וברכה, שאלה כבדת משקל שאלת, שאלת חיים ומוות. אכן, באופן "טכני" ביד האדם היכולת ליטול את חייו שלו, אבל האחריות על מעשה זה אינה מצטמצמת במיקרו שלו אלא היא בעלת השפעה רחבה, אפילו עולמית, של העלמות כוח יחיד ומיוחד שקיים בעולמו של הקב"ה, כוח שאין לו תחליף. בשל כך נובעת הרתיעה המיידית שלנו מפעולת ההתאבדות, גם במצבים היותר קשים ומסובכים שבהם נתקל האדם. [התאבדות היא מעשה של יאוש. יאוש וחוסר אמונה של האדם בעצמו, בחייו, ביכולתו להשפיע ולשנות דברים], מתוך מבט מצומצם על הרגע הקשה, ללא יכולת להתרומם למבט רחב וגבוה יותר, מעל לסבל ולקושי שמולו ניצב האדם השוקל את ההתאבדות. האמונה בהקב"ה שמוליך ומוביל אותנו בדרך, בהשגחה פרטית מדויקת - היא האנטיתזה לרצון להתאבד. בעקרון, אפשרות הבחירה ב"מוות בידי עצמו" - איננה באופציות העומדות בפני האדם המאמין. כשהיא עולה, היא מלמדת על חולשת כוחות החיים והרצון, על עייפות ויאוש. (לעיתים מחשבה כזו עולה, כמעט אצל כל אחד - אבל כל אדם בריא בנפשו מיד יסלקנה ויורידנה ממבחר האופציות שלפניו). השאלה היא במצבים המורכבים, כפי שהעלית בשאלתך. האם אפשר להקדים מוות ידוע מראש (לא רק בצוללת, אלא גם במחלה סופנית- האם לנתק מכשירי החייאה)? האם בכדי למנוע חילול שם שמיים, חילול כבוד האומה בבזיון חייליה יש מקום להתאבדות, כפי שעשו לוחמי מצדה, כפי שנהג שאול המלך? התשובה לשאלות קשות אלו נידונה בספרות ההלכתית לאורך הדורות. לצערנו היא רלונטית גם כיום (חולים סופניים, זקנים שרוצים "לסיים את חייהם בכבוד" וכד´), והפוסקים אכן נתנו דעתם לסוגיות אלו. למשל, ראה במאמרו של ד"ר סודי נמיר לגבי חולה סופני- http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/haarachat-2.htm. אך לגבי שאלתך ביחס לאנשי מצדה ודומיהם - כתבו על כך הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/gvurat-2.htm) במאמר התומך במעשיהם ורואה בכך אפשרות רצויה במצבים מסוימים (חשש מיסורים בשבי וכדומה), ["ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו"], והוא מוציא מכך מסקנות והכרעות למעשה ביחס לחיילים (עיין בסוף המאמר, במודגש). כנגדו יצא הרב משה צבי נריה זצ"ל, במאמר ("התאבדות אנשי מצדה בהלכה") בו הוא חולק על הרב גורן, הן מבחינה הלכתית, והן מבחינה חינוכית ומציאותית, ולדעתו אין ללמוד ממעשים הסטוריים שנעשו (כשהפרטים אינם ברורים)ו["חוקי תורתנו צוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי וכו´.."], וכך פעלו אותם יהודים שעשו כל מאמץ לשרוד את איימי השואה במחנות הריכוז וההשמדה, ונמעו מליטול את חייהם שלהם. (את מאמרו של הרב נריה לא מצאתי ברשת, אלא בקיצור- http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/bamidbar/gil.html. אם תרצה אוכל לסרוק לך את המאמר השלם ולשלוח לך אותו). לסיכום, נקוה ששאלה זו תשאר בגדר הלכה וכלל לא למעשה, וכמובן שאין בכוחנו להכריע במחלוקת זו, ויה"ר שלא נזדקק לכך. בברכה אמיר elon_more@shoresh.org.il