פרשת בלק - קנאות לקב"ה טוב או רע?!

איתא בגמ' בסנהדרין פב' ע"ב, על פנחס- שביקשו מלאכי השרת לדוחפו עד שהעיד הקב"ה שהוא קנאי בן קנאי (=לוי בשכם) ומשיב חמה בן משיב חמה (=אהרון עוצר עם הקטורת המגפה).

קנאה היא דבר המותר רק למי שנקי לגמרי מאותו עניין שעליו מקנא, והוא עושה הכול רק לשם שמיים בלי שום פניה ונגיעה לעצמו, אך אם יש מישהו שמקנא עם שמץ של קנאות והנאה פרטית לעצמו- הרי שנענש על קנאתו.
איתא בילקו"ש שהערב רב הצטרפו לשבט שמעון וש-24 אלף שמתו במגפה אחרי שזנו עם בנות מואב, הם צאצאיהם של הערב רב, והם גם כנגד ה-24 אלף שהרגו שמעון ולוי בשכם (בקנאות מוגזמת).

שואלים אם כן למה לוי לא נענש כלל (כמו שמעון), הרי גם הוא השתתף בהריגת שכם?! ומתרצים שנכון ששמעון ולוי ביחד היו בהריגת שכם בקנאות מוגזמת, אך לוי לא נהנה בכלל בקנאותו, ושמעון כן נהנה שהרי מסופר במדרש- שדינה לא הסכימה לצאת משכם עד ששמעון יבטיח לה שישאנה, וכך היה, אם כן שמעון נהנה מקנאותו- ולכן נענש על קנאותו.

"כל המוסיף גורע!"- המקנא יותר מידי סופו שיכשל ויגרע באותו עניין לו קינא. שמעון ולוי הקנאים לברית קודש פוגעים אח"כ ביוסף, צדיק יסוד עולם, ושבט שמעון פוגם בברית בבנות מואב. והוא פלא פלאות שהגמ' בסנהדרין אומרת שזמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון שחטא עם כוזבי בת צור, הוא הוא בנם של שמעון ודינה שנאמר "ובני שמעון ימואל...ושאול בן הכנענית" רש"י על המקום- "בן הכנענית"- בן דינה שנבעלה לכנעני. אם כן, זמרי הוא בן של שמעון ודינה שמסמל את הנגיעה שהייתה בקנאותו של שמעון, והוא גרם לכל הקלקול הנורא.